זו השעה הזאת
בה דברים יוצאים החוצה
אתה עייף ורעב
והלב שלך עקר
אני לא מבינה איך אפשר להחניק שתיקה
אבל אתה יודע הרבה יותר ממני
על החיים
ועל עצמי
ועל
בכלל
כל שנה, לקראת דצמבר
אני טועה שזה הזמן
ואתה שולח לי מילים מאופקות
אלפי זונות רצות ביפו אחריך,
בחיי,
ואתה אוהב אותן
בעיניים
עצומות.
אין שום דבר עד גיל עשרים
ששמרתי באמת
והיום כלום לא מעיר אותי
לכתוב עליו שירים
רק השעה הזאת בלילה
שמוציאה אותי ממך
ואין בי עוד,
מלבד
סופים מנוקדים