ולא ידעתי איך יוצאים מזה.
לא ידעתי מה עושים עם זה.
ובלילה, בלילה, מתוך הדיבר הפנימי
יצא לו פרא-הלב אל הבר המקומי.
ושתה ושתה עד שנרגע
ולרגע דימה איזה צל נעלם שאהב
ונפגע ומייד התעשת
וראה את הזר בצלמו.
ושילם על היין והשפיל מבטו
וחייך בנימוס לקהל מעברו,
ומר בליבו, כמו אתמול ומחר,
הנה עוד יום עבר,
עוד יום עבר, עוד יום.
ולא ידעתי איך לצאת מזה.
לא ידעתי מה עושים עם זה.

בוא אלי עכשיו, בואי אלי
יש לי רק דבר אחד לומר ודי
הלואי שתהיה יותר עצוב ממני
הלואי שתטעם בדיוק מאותו הפרי
ותרגיש את עלבון שמחתי צורב על פניך
כשאני אתעופץ מהכלא הזה לחופשי (ואקיא).
בוא אלי עכשיו, בוא אלי
פעם אחרונה עכשיו, ודי
על דעת הקהל, ועל דעת המקום,
תקיא את מעיך סרוחים לקול תשואותם
ועלבון שיפלותך יעלה לשמיים
כך ייעשה לו לאיש שככה עשה – לי.
ואקיא על עצמי, כן על עצמי אקיא
שהגעתי לכתוב שיר מטומטם כזה ונבזי,
שעד כדי השפלת, עד כדי כך כאב,
שבא לי להקיא מהשיר, ולא לחזור עליו, אבל אחזור עליו.
בוא אלי עכשיו, בוא אלי,
עוד זיון אחד קטן, ודי.