סדק – עונת הגעגוע אבנר שטראוס
עוֹנַת הַגַּעְגּוּע
מַתְחִילָה בַּסְּתָיו...
חָש בְּבוֹאָה בַּעֲצָמוֹת
כְּמוֹ לִוְיָתָן, את בֹּוא החֹרֶף
כְּמוֹ עֵץ בַּעֲצָתוֹ בּוֹא סְתָיו
כְּמוֹ עָלֶה הַמִּתְנַבֵּא בְּנִימַּיו.
תָּמִיד יֶשְׁנוֹ אֵיזֶה סֶדֶק
דַּרְכּוֹ הַגַּעְגּוּעַ
יָכוֹל לְהִתְגַּנֵּב,
זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת
תְּרִיס אוֹ חַלּוֹן שֶׁשָּׁכַחְתָּ,
אוֹ לֹא סָגַרְתָּ הֵיטֵב,
זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת הַלֵּב.
כָּל עוֹד יֶשְׁנוֹ אֵיזֶה סֶדֶק
יֵשׁ מָקוֹם לְתִקְוָה,
כָּל עוֹד יֶשְׁנוֹ אֵיזֶה סֶדֶק
וְהָאוֹר בַּחוּץ לֹא כָּבָה
כָּל עוֹד הַלֵּב לֹא אָטוּם
גַּם אִם לֹא פַּעַם נִכְוָה
יֵשׁ מָקוֹם לָאַהֲבָה.