סיפורי בדים (קרן טננבאום ואנסמבל גלעד אפרת / איה כורם)

רַק עַל עַצְמִי

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.
צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,
גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –
דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,
יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,
יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע
פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים.
לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?
לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?

גַּנֵּנוּ

אַתְּ זוֹכֶרֶת? אָבִיב וּבֹקֶר
(הָאָבִיב, הַבֹּקֶר – אַיָּם?)
לְרַגְלֵי הַכַּרְמֶל – גַּנֵּנוּ,
וּמִנֶּגֶד לוֹ – כֹּחַל-הַיָּם.

אַתְּ מִתַּחַת לָעֵץ עוֹמֶדֶת
וַאֲנִי עַל בַּד, כְּצִפּוֹר;
בְּצַמֶּרֶת זַיִת מָכְסֶפֶת
עֲנָפִים מַשְׁחִירִים נִזְמֹר.

וְרִשְׁרוּשׁ מַשּׂוֹרֵךְ מִלְּמַטָּה
כֹּה קָצוּב מַגִּיעַ אֵלַי,
וַאֲנִי מִמַּעַל עָלַיִךְ
מַמְטִירָה קִטְעֵי חֲרוּזַי.

אַתְּ זוֹכֶרֶת? בֹּקֶר וָאֹשֶׁר...
זֶה הָיָה, זֶה אֵינֶנּוּ יוֹתֵר.
כָּאָבִיב הַקָּצֵר בְּאַרְצֵנוּ
כֵּן אֲבִיב-הַיָּמִים הַקָּצֵר.