נתנאלה / העונה החמישית

הזמן זולל שעות בקצב,
שב ומדלל.
כשהעולם שרוי בעצב,
הוא עוד משתכלל.

האנושות נוטה להעניש במקום למחול.
כל השעונים נופצו,
נותר רק שעון החול.

והחול כאן הופך לדם,
כי הכל כאן תלוי בבני האדם.

האדמה מורעלת,
וגם האוויר אוזל.
עוד מעט כולם יעופו
עד לעזאזל.

השמש מתקרבת, וקרניה מנגחות.
אל תיקחו ממני את עיניי המתייפחות.

והחום מתגבר בדם,
האומנם עוד יהיו פה בני אדם?

אצלנו השמים
סובלים כבר מחמש עונות...
רוצה לפרוש כנפיים,
אך אין הרבה לאן לפנות.

יש אצלי בחדר מנורה שנתעוורה:
כשאני נרדמת, מפיצה היא את אורה.
פנסי דרכים משוטטים בכל מקום,
ונדמה שגם השחר בוקר לא ירקום.

שהכול יחלוף ודי!
ומחר כן יהיו פה בני אדם.