יום יבוא, דלוק - מבט אך מוגף ריסים,
אל חולות תל אביב לגווע
אז תראי
איך אותי
אל פילדת הפסים
על כתפים ישאו גבוה.
אל עיניך יונפו , בתרועת מכושים,
השנים הפרועות שלנו.
חג ישטוף את העיר. -
אך לשוא תבקשי
ברחובות אנשים משלנו.
לרחובות היפים הרקיע יופל
כמו עביט של שופכין מלמעלה.
תני מבט אחרון של פרידה במפל
חרוזים אבודים בלילה.
תני מבט אחרון. על בריחי הריסים
עוד שניה אחרונה נושמת.
את זיכרי
איך אותי
אל פילדת - הפסים
על כתפים נשאו בשמש.
והשמש תהיה לבנה כמו קיר
וקפואה ומוגבלת כמוהו.
ובך יחשקו כל חכמי העיר,
שאיבדו את הכושר לתמוה.
אלבל את תצעדי , יחידה וגאה,
נערה אבודת - צהרים
והדרך הזאת נפלאה וגואה,
אך תמיד עצורה וקצרה היא.
אבל את תעמסי, אבודה אך חיה,
את דמי כמו זעה על המצח.
לו רק שבתי לרגע אחד לתחיה -
והיית מנושקת לנצח.