מילים נמלטות מן הפה בבהלה
נאומים נאומים, הדים של הדים,
העיניים עצומות,
ידיים ריקות
והאמת ?...
מילים רועדות
נסחפות בין גלים.
"אל האופק!"
אל חוף שאליו
אף פעם לא מגיעים.

זה כמו תאונה בסלואומושן
אף אחד לא שומע
אף אחד לא יודע
כמו בסלואומושן
האותיות מתרחקות
אחת מן השנייה
משמעות מאבדות
שנייה אחר שנייה
הנה זה קורה
ואי אפשר
לעצור את זה...



אדם הוא לא רק מה שהוא
בפני עצמו
אלא גם מה שהוא
בתוקף מקומו
בו הוא חי
מן ההר עד הגיא
ממך עד אלי.
אורות נוצצים
"אל האופק!"
אל חוף שאליו
אף פעם לא מגיעים.

הנה זה קורה
ואי אפשר
לעצור את זה...