א'

ליד העץ, בצד השביל,
יושב ונח על ספסל,
ילדון קטן עם תיק ביד.

הוא מתבונן סביבו על כל דבר שנע.
ברוב עניין חוקר ומפתח.
על דפים רושם את שראה
ואת המסקנות כבר מנתח.

למורה יגיש מחר אותן
כדי שיקבל ציון של מאה.

ב'

תמיד היה סקרן מאד.
חיפש נושא אותו ילמד
יותר ועוד - ועד בלי די.

אם רק תתן לו ספר טוב לקרוא בו שוב,
יישב יומם וליל ויעיין בו.
כל מילה וכל משפט כתוב
יקרא ויתעמק עד שיובן לו.

רק אז שוב תנוח דעתו
ויוכל לפתור בעייה נוספת.

ג'

גם במשחק הוא מצטיין -
אם בכדור, או ציור.
ראשון הוא שש להתחרות.

גם בחברה הינו מסמר בכל מקום -
מוזמן לכל מפגש של בני הנוער.
לו תמיד אומרים ראשון שלום
בכל המסיבות של חוג הזוהר.

רק את זאת אולי צריך לזכור -
עוד חודשיים הוא יהיה בן שבע.

פזמון:

זהו איתי
והוא ילד פלא.
תלמיד מתמיד ומצויין.
זהו איתי
ואין כאן שום פלא -
כי הוא חכם ומחונן.

א'

הנה הולך, שורק -
זה אריאל הבא.
עכשיו אין כל ספק -
תהיה כאן מסיבה.

שכזאת לא הייתה
ועוד לא נבראה.
בלגן כה גדול,
ישגע את הכל.

כולם פה נקבצו -
רחוק וגם קרוב.
בשיר רועש פצחו
וגם היכו בתוף.

והרעש גדול
והאור הוא סגול.
התקליט העגול
כבר קורא למחול.

ב'

התעוררה העיר
והשכנים יצאו.
דפקו כולם בקיר -
בקול הם צעקו:

"להפסיק הצריחות
ולחדול מלרקוד.
השעה כבר חצות -
לכבות האורות".

אז כל החבורה
יצאה לה לרחובות,
ובקול תרועה גדולה
הגיעה לשדות.

והשיר שוב גאה,
הודלקה מדורה
ונוצרה אווירה -
זה היה מאורע.

ג'

לפתע שם, ממול,
נצנץ לו אור כחול.
"עברתם את הגבול" -
אמר שוטר בקול:

"אחריי בואו חיש -
כן, אתכם נעניש.
כי אסור לשום איש
כך לצעוק, להרעיש".

מאז כאן, בשכונה,
רק שקט ודממה.
אך היא כבר שוב אינה
אותה שכונה הומה.

והכל שואלים,
מלאי געגועים -
איפה הם הימים
ואותם צעירים?.

פזמון:

הו, איזו חבריא!
אחד-אחד מספר.
אין אח ודוגמה לה -
אם בשיר, או בריקוד;
אם בצחוק, או ברצינות.

א'

הגידי לי אמא,
למה אבא הלך
ועצוב לי כל-כך? -
הגידי לי אמא.

ומי יספר לי
סיפורים מרתקים,
על אותם גיבורים? -
הגידי לי אמא.

שן בני,
ילדי הקטן -
אל תתעצב כל-כך.
הס בני,
הקשב לקולן
של שיירות בסך.
שם בני,
גם אבא בטנק
שוב דוהר על פני מדבר -
את האוייב גופו רק עצר
מלבוא עלינו.

ב'

הגידי לי אמא,
למה יש מלחמות
והרבה קורבנות? -
הגידי לי אמא.

ולמה אנחנו
כאן יושבים במקלט,
אוחזים יד ביד? -
הגידי לי אמא.

שן בני,
ילדי הקטן -
עוף על כנפי חלום.
הס בני,
הקשב לקולם
של פעמי שלום.
שם בני,
הלילה ירד
על הקרב האחרון -
עוד רגע קט יאיר אור ראשון
של שלום עלינו.

ג'

הגידי לי אמא,
אם אבי הוא גיבור
אז מתי כבר יחזור? -
הגידי לי אמא.

האין את יודעת
אם ישוב במהרה? -
הוא חסר לי נורא.
הגידי לי אמא.

שן בני,
ילדי הקטן -
עוד יספרו עליו.
הס בני,
הקשב לקולם
של חברים לקרב.
שם בני,
אביך כבר נח
על שרשרת הפלדה -
אך יום יבוא (מתי? - לא אדע)
הוא יחזור אלינו.

א'

על ראש גבעה ירוקה
צועד רועה בראש העדר.
רק בן שש וכבר יכול
להוביל את הכבשים.

ותחת עץ וצילו
הוא רק ראה שהכל בסדר.
אז הוציא את חלילו
ופצח בשיר וזמר.

ב'

בצד הכביש - מדרכה.
עומד ילדון עם תיק וכובע.
מתבונן בסקרנות
על הנעשה סביבו.

אנשים הולכים-עוברים,
והם נעים כמו בסרט.
הוא המפוחית הרים
וניגן בה שיר מסרט.

ג'

במיטתו, מול חלון,
מביט פעוט אל השמיים.
אל עננים שם מעל
ואל מעוף הציפורים.

והפיצפון רק רצה
לשרוק כמו קול משב הרוח.
אך כל מה שרק יצא -
זה צפצוף דק וקטוע.

פזמון:

יו-די-ליי
יו-די-ליי
יו-די-ליי -
זהו שיר עתיק, נושן.

יו-די-ליי,
יו-די-ליי,
יו-די-ליי -
שאותו נשיר שוב כאן.

יו-די-ליי,
יו-די-ליי,
יו-די-ליי -
בואו ונשיר כולם.

יו-די-ליי,
יו-די-ליי,
יו-די-ליי -
מעתה ועד עולם.

א'

גבה קומה ורחב כתפיים -
כוח רב לו במותניו.
כסוף שיער ובהיר עיניים -
וידיו, ידי זהב.

זה
אבא'לה, אבא'לה שלי.
אבא'לה, אבא'לה שלי.
הוא עצום, הוא כביר -
אין דומה לו, אין שני.
אבא'לה, אבא'לה שלי.
מכולם, לעולם -
הוא תמיד יאהב אותי.

וכשהוא כך יחבקני,
ילטפני, ינשקני -
שום דבר לא יפחידני -
שוב אינני מתיירא.

אבא'לה, אבא'לה שלי -
בוא אלי, שב קצת לידי.

ב'

רק אתמול טיילנו יחד
בשבילים המתפתלים.
ובדרך הוא, בנחת,
לי גילה תולדות סלעים.

זה
אבא'לה, אבא'לה שלי.
אבא'לה, אבא'לה שלי.
הוא עצום, הוא כביר -
אין דומה לו, אין שני.
אבא'לה, אבא'לה שלי.
מכולם, לעולם -
הוא תמיד יאהב אותי.

וכשלא נותר בי כוח
לטפס על הר גבוה.
הוא אז לידי נינוח
כל גבו נשא אותי.

אבא'לה, אבא'לה שלי -
בוא אלי, שב קצת לידי.

ג'

אך יותר מכל אהבתי
להקשיב לסיפוריו,
כשבמיטתי שכבתי
והוא לידי ישב.

זה
אבא'לה, אבא'לה שלי.
אבא'לה, אבא'לה שלי.
הוא עצום, הוא כביר -
אין דומה לו, אין שני.
אבא'לה, אבא'לה שלי.
מכולם, לעולם -
הוא תמיד יאהב אותי.

וכשעל כתפו נמנמתי,
אז הזיתי, גם חלמתי -
שהנה סוף-סוף גדלתי
ודמיתי לאבי.

אבא'לה, אבא'לה שלי -
בוא אלי, שב קצת לידי.

א'

איפה תמיר? -
אימרו-נא לי.
איפה תמיר? -
גלו-נא לי.

איננו פה,
איננו שם,
כך פשוט הוא נעלם.
יש לצאת ולחפש
את השובב הזה, הלץ.

אולי נמצא הוא בחצר,
מסתתר אחרי גדר?
בבריכה אולי שוחה
על הגב, או על חזה?

לא, הוא איננו בחצר,
בבריכה גם כן חסר -
כי תמיר הוא רק תינוק
וצריך הוא עוד לינוק.

ב'

איפה תמיר? -
אימרו-נא לי.
איפה תמיר? -
גלו-נא לי.

חיפשתי פה,
חיפשתי שם,
במוסך ובאסם.
לא מצאתי הילדון -
הרי צריך הוא כבר לישון.

אולי נמצא הוא בגינה
ובפיו עגבניה?
על ספסל אולי יושב,
מהרהר ומחשב?

לא, הוא איננו בגינה,
הספסל גם כן פונה -
כי תמיר הוא רק תינוק
וצריך הוא עוד לינוק.

ג'

הנה תמיר,
הנה הוא בני.
זהו תמיר
מחמד נפשי.

היכן היה?
היכן בילה?
לא אבין ולא אדע.
אך הן זה הפתרון -
הו, מה חכם הוא וגאון.

כן, הוא פשוט במיטתו,
השמיכה מעל ראשו.
כך שוכב הוא, מנמנם -
חלומות ודאי חולם.

לא, אין כל צורך לפחד,
פן יקום הוא ויירד -
כי תמיר הוא רק תינוק
וצריך הוא עוד לינוק.

א'

אבא לי בנה בסתר
עפיפון צהוב-אדום.
הוא אותו השאיר בחדר,
כשאני עוד בחלום.

וכשקמתי כך בבוקר
משנתי העמוקה,
את לבי מילאה באושר
מתנתו המתוקה.

ב'

אחרי הצהריים,
כשסיימנו לאכול,
יד ביד ירדנו שניים
אל החוף - שם על החול.

אבא לי עזר בנחת
להעיף העפיפון,
ואחזנו בו ביחד -
הוא שני, אני ראשון.

ג'

שם למעלה, מול הרוח,
מתעופף העפיפון,
ואני בחוט מתוח
מחזיק אותו באון.

רק כשלא נותר בי כוח
והערב כבר ירד.
שם, בבית, קצת אנוח -
עד ליום המחרת.

פזמון:

עולה, עולה אל-על -
אחת ושתיים,
אל השמיים.

סובב מצד אל צד
כבר פעמיים -
ועוד אחת.

א'

בא לי
לזמר פה שיר שמח.
בא לי
לטפס על הר קרח.
בא לי
לחבוק עולם ומלואו.

כי אין היום עוד מאושר כמוני,
אין זה גם עוד יום אחד שבלוני -
זהו חג שהוא שלי כולו.

ב'

בא לי
ללקק גלידה עם קצף.
בא לי
לקבל מגש של כסף.
בא לי
לאכול, לזלול פה כל דבר.

אם לא עכשיו, מתי שוב נעלוזה? -
גם אם יש תקווה שלא נגוזה
למחר יפה ונהדר.

ג'

בא לי
לעצום עיניי ביגע.
בא לי
לעצור הזמן לרגע.
בא לי
לחלום על טוב ועל יקר.

הנה הערב בא לו שוב, לפתע,
והלילה כבר עומד בפתח.
כאן השיר נשלם וגם נגמר.

פזמון:

איזה יום!
איזה רטט!
כמו חלום
הוא עובר.
לי היום
יום הולדת,
חלפה כבר שנה -
איך הזמן רץ מהר.

א'

בחוצות אורות קורצים,
דגלים מתנופפים.
זיקוקין בשלל צבעים
מקשטים את השחקים.

הבמות כבר מוכנות,
בשדרות כרזות תולות,
מנגינות בוקעות, עולות -
מסביב המיית קולות.

אנשים בכל אתר,
גם בעיר וגם בכפר,
מתלבשים ברוב הדר,
מכף רגל עד צוואר.

עליצות אחזה בכל,
מקטן ועד גדול.
נשכחו טרדות יום חול -
עת לשמוח ולצהול.

ב'

ההמון החל נוהר,
מי לאט ומי מהר,
מבקש להתבדר
ופוחד פן יאחר.

מה רבה ההמולה
בכיכר העגולה.
איזו הפגנה גדולה
של שמחת עם סגולה.

במרכז - מעגלים.
מרקדים לקול צלילים.
ילדים משחקים,
פטישים בראש מכים.

דוכנים מלאי כל טוב,
רוב קונים וכה צפוף.
זאטוט אחד, חצוף,
ביקש כוסית שנייה של צוף.

ג'

השעון לא נעצר -
שעת חצות הגיעה כבר.
איך הזמן חלף-עבר -
מה חבל, הכל נגמר.

האורות כבו לאט.
לא נותר אף איש אחד.
רק חתול צועד בלאט -
מילל, חוגג לבד.

המחר הוא שוב יום חול -
יום עמל, טרחה ועול.
אך תמיד נזכיר לכל
את שמחת החג אתמול.

אין זה מאורע נדיר,
כי שמחות יש למכביר.
אך שום חג הן לא נמיר -
נתרונן בו ונשיר.

פזמון:

חג הוא היום! -
כוס נרים לשמח את ליבנו.
יין נלגום
ולחגוג אז נשים פעמינו.

יד על כתף -
כך נצא במחול הורה סוערת.
הא, איזה כיף! -
זאת נחוש ונאמר עוד ועוד.

א'

עלעל בודד נשר לו
מעץ עתיק יומין.
רוח תזזית נשפה בו -
אל-על אותו תרים.

האופל כיסה השמיים,
כל גל אל מול חוף התנפץ.
עוד רגע הגשם יירד וישטוף
כל רגב וכל עץ.

ב'

כלבלב קטן, בן בית,
במלונתו נחבא.
שוב לא ייצא לציד
אחר חתלתולה.

אין איש מהלך כאן, בדרך -
כל חי במקומו מסתתר.
חשרת עננים נעה לה במרום -
הקור גם הוא גובר.

ג'

הסתיו שבא לפתע,
נגוז כלא היה.
החורף צץ לרגע -
עזב אחרי שעה.

אביב כבר עומד לו בפתח -
מאיר, מצייץ ומלבב.
כי על כל אחת מעונות השנה,
זה העולם סובב.

פזמון:

הסתיו הנה בא,
באופק נראה.
בעוז פרץ,
בסער גאה.
למה, הו למה הוא בא?
למה הוא בא?
למה הוא בא?
למה הוא בא?
הסתיו הקודר, המשמים -
למה הוא בא?.

א'

בתוך חנות, שם על מדף
קטן ונסתר.
בין מכשירי כתיבה שונים,
ילקוט וקלמר.
כן, שם נמצא הוא;
כן, שם נחבא הוא -
מונח לו עפרון צהוב,
ארוך ומחודד.

ימים רבים מונח הוא שם,
הוזה וחולם.
שואל עצמו האם אי-פעם
כל זה יתגשם.
כי מצפה הוא
ומייחל הוא
לאיש אשר יבוא
וייקחהו משם.

מתי
מזלי שוב יתמזל לו?
היכן
האדם שאשתייך לו?
האם
לעולם כך אשאר פה? -
מבלי שאמוש, ללא כל שימוש!
אם לא
אמהר ואסתלקה -
מיד,
כבר עכשיו, בזה הרגע.
אזי
באבק כאן אתאבקה.
אותי יכסה
שוב לא אראה -
וזה, ללא ספק, יהיה
גם סוף מעשה.

ב'

לאט-לאט נקנו כולם -
יצאו לחירות.
אתמול נקנה המד-זווית -
היום הילקוט.
וגם הצבע
וספר טבע,
מצוא מצאו את מקומם -
וטוב להם שם.

וכך נשאר העפרון
בודד ומיותם.
מרוב עצבות, מרוב שברון,
בכה בקול רם.
והתאונן הוא,
וגם קונן הוא
על גורלו המר -
על שנותר אחרון.

ג'

אך בוקר צח אחד זרחה,
עלתה החמה.
היא קרן אור אליו שלחה -
בדמות נערה.
איזו ילדונת,
איזו קטנטונת -
בקושי במדף נגעה,
כמעט ונפלה.

אך הזבן רץ חיש מהר
ולה הוא עזר.
נטל משם העפרון -
אותו לה מסר.
היא הודתה לו,
שלום אמרה לו,
ואצה אל ביתה
אשר ברחוב האחר.

עתה
כף ידה אותי עוטפת,
בשתי
אצבעות אותי לופפת.
וכך
שיעורה הינה כותבת -
אולי זה חשבון, אולי גם עברית.
הרי
זה היום שלו צפיתי.
הוא בא,
זה הרגע לו חכיתי.
על כן,
לי סילחו, אבל סיימתי.
עלי למהר
כדי לא לאחר -
צריך אני עוד למלא
הדף החסר.