סיפר לי פעם איש מארץ
רחוקה, שבשפתו
אומרים על מי שמת
במלחמה, "נַפל".
וכך אתה: מחוץ
לזמן נפלת, הזמן
שבו אני שוכן
חולף
על פניך:
דמות עומדת לבדה
על רציף
בלילה
ששחורו
דלף מתוכו
עד כלות.
אני רואה אותך
אבל איני נוגע.
אינני חש אותך
במחושי הזמן
שלי.
אבל אתה
כבר לא
עצמך כבר
לא.
מחוץ
לזמן אתה.
גם געגועי אליך
כלואים בתוך הזמן. הֵאבל
נעשה ותיק יותר
עם השנים, ויש ימים שהוא חדש,
טרי.
כך גם הזעם על כל מה שנגזל
ממך. אבל אתה
כבר לא.
עצמך כבר
לא. מחוץ
לזמן אתה.
איך להסביר
לך,
הלא גם ההסבר
דחוק בתוך הזמן. סיפר
לי פעם איש מארץ
רחוקה.

יפה -
יפה כל-כך –
יפה
המטבח
ברגע הזה,
כשאת מוזגת מרק
וחם פה ורך, וֵאד
מכסה את שמשת החלון
הקרה -

ויפות מכל זרועותייך,
העגולות, הרכות.
החיים הם כאן,
יקרה,
לרגע שכחתי:
החיים הם במקום
שבו את
מוזגת מרק.

טוב שהזכרת:
אנחנו כאן
והוא שם,
וגבול-עולם
בין כאן
לשם.

איך עומדים
חיים ומוות זה מול זה.
איך הומים
הם זה אל זה.
איך נוגעים
הם, איך
קלוּעים
הם זה בזה
בשורש ערייתם.
איך בלי-הרף הם מוזגים
וַמֲעִרים
מזה לזה, מזה
אל זה, כמו זוג,
כמו שני
נאהבים,
את מוַהל
ישותם.

זה בזה הם מהולים,
וגם אני עכשיו
כמו נהר
שנמזגו בו צמד
נחלים,
ולא ידעתי זאת, לא כך,
שהחיים, במלוא ֵישׁם
הוִֹוים
רק שם, בקו
הגבול -
וכאילו מעולם עוד לא
חייתי, וכמו דבר
מכל אשר קרה לי ִ
לא ממש היה, עד
שאת,
עד
שמת -

קרן נשלחת
לתוכי, נוגעת
בסדקים, בנבכים,
נדרכת:
איפה אתה?
באיזו מכל הדרכים
תבוא ותתגלה,
תעלה
באוב שלי?

כבר מזמן אני יודע,
זה אתה
שמחליט
איך תופיע בי
ומתי. אתה,
לא אני, שבוחר
איך תדבר אלי.

קרן נשלחת
לתוכי, נוגעת
בסדקים, בנבכים,
נדרכת:
איפה אתה?
באיזו מכל הדרכים
תבוא ותתגלה,
תעלה
באוב שלי?
אבל אוצר המילים שלך, בני -
הולך ומצטמצם עם השנים.
כאילו מתעקש ומתבצר בתוך צמצום -
רגעים קטנים, שאליהם אתה חוזר,
מחזיר -

ואז אני חושב, אולי
כך אתה מרגיל
אותי מעט-מעט
בעדינות
שאין כמותה,
בחוכמתךָ הְמדוָדה
אתה מכין אותי
לאט ְ
לזה,
נוּ
לפרידה?

האם אוכל לבקש ממך בקשה אחת?
ללמוד להפריד
את הזיכרון
מהכאב. או לפחות את חלקו,
כך אוכל גם לזכור אותך יותר,
לא ֶאפַחד כל פעם
מ ְִכִּויית הזיכרון.
אני חייב להיפרד ממך.
אל תבין לא נכון -
להיפרד רק ַלמרחק
שהחזה יוכל להתרחב
כדי נשימה
אחת
שלמה.
וים השמים ָר ַחשׁ,
וכמו חיוך התעגל
שם, מעַלי. מישהו
אולי הבין, או חש
אותי.
נשמתי, מלוא-לילה
נשמתי.
השמים לא
כבדו עלי, גם לא
האדמה ולא אני -
עצמי. ולא
אתה.

אתה -
איפה
אתה?

הולך, הולך,
לא ער ולא ישן,
הולך ומתרוקן
מכל מחשבוַתי,
מתשוקוַתי,
מעיצבו ִני, מלה ִטי,
מסודוַתי,
מכח רצוני,
מכל דבר שהוא אני-
הבט בי, בני,
הנה א י נ נ י.
רק מצע חיים הנני,
אשר קורא ִ לך לבוא
ולהיות ַדרִכי ִ-
להתרחש, ולו לרגע קט,
שוב לִה ָצֵרף
בּ ֵישׁ.
בוא, אל תהסס,
ֱהֵיה, ִ ִ
אני לא פה עכשיו,
הבית הוא שלך
ומרוהט בכל האיברים,
זרום לתוכם וִהַקֶוּה...

כמו חמישה סוסים רוקעים לדהור
עד אין ִקצך -
אל תעצור, ילדי,
זמנך קצר, קצוב,
ועפעפי כבר מתחילים לרטוט.

הדם דמך כעת והשרירים
שריריך, בוא,
התהווה, מתח את זרועותיך
מקצה עולם ועד קצה,
תצהל מתוך גרוני, תצחק.
הכל אפשר עכשיו לרגע דק,
הכל כעת הוא כן,
תאהב, תחמוד,
ַזֵיּן,
חמשת החושים
הרעבים שלי עומדים ָה ֵכן.

כמו חמישה סוסים רוקעים לדהור
עד אין קיצך -
אל תעצור, ילדי,
זמנך קצר, קצוב,
ועפעפי כבר מתחילים לרטוט.

ורק מהר, ילדי,
השחר כבר עולה,
הקסם עוד מעט יפוג,
לטף אשה,
ראש ילד שנולד,
שלא נולד לך.
מהר, מהר, כבר פס ראשון של
אור -
ראה עולם, ניו יורק שלא ראִית,
פריז, שנגחאי, כל כך הרבה ָפנים
יש לעולם
החי -
לא לא, עצור -
כבר מאוחר,
חזור
למנוחתך,
מהר,
החשכה,
רק אל ִתראה
במו עיַני,
את זה
אשר קרה
לך.

באוגוסט הוא מת, וכשהגיע
סופו
של החודש ההוא, אני
כל הזמן חשבתי, איך אוכל
לעבור לספטמבר
והוא יישאר
באוגוסט?

רגלינו
ניִָתקות לאט
מפני האדמה קלות
קלות
אנחנו מרחפים
בין שם לכאן בין הצלילוּת
והשינה עוד רגע קט
החוט
יוּ ַתר ואז נוכל לְדאות
ולהביט
בכל מה שאפשר
מה שמותר
לראות
רק כשהולכים
בתוך
חלום

שקט
ירד. גם העיר
הרחוקה באחת
נטרקה.
כאילו גם
שם
הפסיקו
לנשום.

והוא הלך -
והוא חזר,
ועמד, וביקש
בפניהם
את מה
שאבד -
ורץ
וָעג סביבם
מעגל,
ופתאום -
הוא נפל.

והוא,
גם הוא
ייגע
בך
משם
ונגיעתו -
לא נגע בי
כמותה
אדם
מעולם?

ואתִ צדקת,
אין שם,
וגם אם כל חיי
אלך לשם
לא אגיע ִ שמה, לא אגיע
חי.

רק התשוקה נותרה
בי כמו קללה,
ללכת עוד,
ללכת -

שקט ירד.