סובבת בין הקירות, מגיעה לראי,
הצער הזה מתחיל להיות בלתי אפשרי
הלחץ הזה מתחיל לעשות לי רע
ודווקא החום מתרופף, הרוח קרירה,
חמישה שזיפים אדומים ואחד צהוב
בצלחת שקופה על שולחן, לעשות לי טוב
להבטיח שלא יחסר לי דבר, בבוקר קפה
אחר כך, המשך הבטחה, הפרי היפה,
אחר כך נייר לבן על שולחן אחר
אינני ניגשת, אינני נוגעת, שיישאר
חורג משליטה כבר הצער הזה, לאשם אין שם,
צמוד אלי כמו עלוקה, מכרסם, מכרסם
לבסוף הראי מול פני, מבט סבלני
גם אני מביטה וברור שזו לא אני.