כְּאִלּוּ אֶפְשָׁר לִמְתֹּחַ קַו וְלוֹמַר:מִתַּחְתָּיו הָעֹנִי.
הִנֵּה הַלֶּחֶם שֶׁבְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
נִהְיָה שָׁחֹר
וְהַזֵּיתִים בְּצַלַּחַת קְטַנָּה
עַל מַפַּת הַשֻּׁלְחָן.
בָּאֲוִיר, עָפוּ יוֹנִים בִּמְטַס הַצְדָּעָה
לִצְלִילֵי הַפַּעֲמוֹן שֶׁבְּיַד מוֹכֵר הַנֵּפְט בָּעֲגָלָה הָאֲדֻמָּה,
וְהָיָה גַּם קוֹל הַנְּחִיתָה שֶׁל מַגְּפֵי הַגּוּמִי בָּאֲדָמָה הַבֻּצִּית.
הָיִיתִי יֶלֶד, בַּבַּיִת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ צְרִיף,
בַּשְׁכוּנָה שֶׁאָמְרוּ עָלֶיהָ מַעְבָּרָה.
הַקַּו הַיָּחִיד שֶׁרָאִיתִי הָיָה קַו הָאֹפֶק וּמִתַּחְתָּיו הַכֹּל נִרְאָה
עֹנִי.
(מתוך:"גן עדן לאורז".הוצאת זמורה ביתן)
As if you could stretch a line and say: below it, poverty.
Here’s the bread made black
with cheap make-up
and the olives in a small plate
on the tablecloth.
In the air, doves flew with a soaring salute
to the ringing bell held by the kerosene vendor in his red cart,
and there was also the sound of rubber boots landing in the muddy
ground.
I was a kid, in a house they called a shanty,
in a neighborhood they called a transit camp.
The only line I saw was the horizon and under it everything
looked poor.
From Hebrew: Ammiel Alcalay