האחים כהי העור שבאים מאתיופיה
מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה
הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך
מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה
הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות
כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות.
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור

האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה
מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל
מאצל המדורה, מעבר להרי החושך
אל הרחוב המקומי, הדיגיטאלי, המבולבל.
הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות
גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור

האחים כהי העור יחפים בצד הדרך
מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר
הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן
מחכים שתיפתח הדלת מבפנים.
הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה
ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה.

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
למסיבת פורים
ווקסמן עמד בפינה מבוייש,
זה היה לפני שהוא התחיל עם הנדודים.
"חשבתי שאתה בהודו" אמרתי לו
"אני בהודו" הוא אמר
"וגם אתה עכשיו בהודו
אתה לא מרגיש מוזר?!
אנחנו כאן אורחים לרגע
הבט סביב,
זאת לא המסיבה שלנו,
אתה מקשיב?"
"אני מקשיב" אמרתי לו
"וזה באמת שיר לא מוכר"
"נכון מאד" אמר לי ווקסמן -
"זמנך עבר".

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
לטיול שנתי
רוזמן נעלם עם הטייפ הנייד,
פתאום שמעתי אבי-רוד בין השיחים,
"המשאית לא תחכה" קראתי לו
"שיסעו כבר!" הוא אמר
"אני לא זז מכאן עד סוף הצד
זה קטע נהדר!
אנחנו כאן אורחים לרגע
הבט סביב,
זאת לא המשאית שלנו
אתה מקשיב?"
"אני מקשיב" אמרתי לו
"אבל מתחיל להיות לי קר"
"להתראות" אמר לי רוזמן -
"זמנך עבר"

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
ולא הכנתי שיעורים.
פיקסמן מזיע, רמז לי לבוא,
הוא רצה שנסתלק אליו לשמוע תקליטים.
"הפעמון כבר מצלצל" אמרתי לו
"שיצלצל" הוא אמר
"אין בכלל ממה לפחד
הכל כבר עבר,
אנחנו כאן אורחים לרגע
הבט סביב,
זה לא הפעמון שלנו,
אתה מקשיב?"
"אני מקשיב" אמרתי לו
"וזה חלום כל כך מוזר"
"תתעורר" אמר לי פיקסמן -
"זמנך עבר".

דם נשפך באמסטרדם
אף אחד לא יכול להבין בן אדם
איך נשאר הוא לבד
לבד בן אדם
לא טוב שישאר באמסטרדם.

הם קראו לו מלמעלה
כשלמטה לא נותר דבר
הוא היה תמיד שקט כל כך
מבטו רחוק ומסוגר.

מה עשית לו אמסטרדם
אף אחד לא יכול להבין למה קם
בן אדם והולך
הולך בן אדם
תראי מה שעשית לו אמסטרדם.

לפני שהטפטוף יהפך למבול
אני חייב למצוא שער לא נעול
כי שוב חזר אלי הבלוז
חייב לצאת, חייב לזוז
על הכביש המתפתל בין עכו לצפת
בטבריה על המזח, יורד עד לאילת
נפלט, נמלט, מבקש עיר מקלט
נפלט, נמלט, מבקש - עיר מקלט

באופק נוצצים האורות הרחוקים
לשם אני אגיע בכוחותי האחרונים
ואת חכי בפתח והדליקי את האור
בן אדם חוזר אלייך מן הכפור
קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר
ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר
כי את, כן את, תהיי לי - עיר מקלט

כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר
עד שמעיין יבש יפתח ויפכה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, כן את, תהיי לי - עיר מקלט

אוטובוס עייף
נוסע לאט
כבשים עולות מתוך הואדי
מבעד לחלון פתוח
חליל רחוק נמזג ברוח
מעיין זורם נפתח בי

הלב שקפא הפשיר
לא חוזר לעיר
ממשיך לנסוע

מאחור השארתי עיר מתכת
מלפני הדרך מתמשכת
אור זהב בין הערביים
איזה שיטפון פנימי
זורם בתוך תוכי
מתוך הלב אל הלחיים

הלב שקפא הפשיר...

המסע אליו יצאתי
התארך אל תוך הלילה
לבד בצד הדרך
בנופים לא מוכרים
פרצופים זרים
בתים דולקים בתוך החושך
מדורה של נוודים
רכבת של חצות

ומלנכולי היתה מנת חלקי
מדי ערב היא חיכתה לי ברציף הדייגים

בכל עיר נמל מוארת
או בכפר יושב על המים
בשעות מעורפלות
שנמוגו כעשן
לא עזבה אותי
היתה לאורך כל הדרך
ילדה של נוודים
בצל הסמטאות

ומלנכולי היתה מנת חלקי
מדי ערב היא חיכתה לי ברציף הדייגים

הצללית שלה חומקת
מרחפת על המים
בשעות מעורפלות
שנמוגו כעשן

ומלנכולי היתה מנת חלקי
מדי ערב היא חיכתה לי ברציף הדייגים

חמש בבוקר בעזה
עדיין קר, אני עייף,
נכנס אל תוך האוטו של נביל
ונרדם אצלו על הכתף,
בדרך שוב, המחסומים,
אומרים: עצור! תעודות...
עוד שעה זה תל אביב
וזה עוד יום אחד, רק לעבוד.

ערבב את הטיח, אחמד,
ערבב את הטיח.

בהפסקת הצהרים
מהפיגום אפשר לראות
מי יבנה יבנה בית
מי יבנה אם לא אנחנו נעבוד
טיח על הקיר
אבק על העיר
אני מכיר את השיר
תמיד אותו השיר
ערבב את הטיח, אחמד,
ערבב את הטיח.

אנחנו כאן בלב מדבר
צמאים למים חיים
ואתה על ראש ההר
מעל העננים
אין שום אות
אין סימן
כל כך הרבה ימים
במעגל סגור מסתובבים
סביב עגל הזהב.

אין מי שיכה על הסלע
מי יתן כיוון
באפילה כאן נלחמים על כל פירור
סביב עגל הזהב

הוא לא יורד מראש ההר
הוא לא יורד אל העם
הם יוצאים במחול טירוף
ושוכחים את עצמם
רוקדים סביב עגל הזהב
סביב עגל הזהב

מתחננים אליו, אל נא תעזוב אותנו עכשיו
היה לנו לאב
עדר נעזב, רוקד סביבו
קורא אליו לשווא
עגל הזהב
עגל הזהב

הקהל התפזר, הנגנים נבלעו במונית,
יוסף שאול ואני מקפלים את הבמה
אל תוך המשאית.
שקט של אחרי הסערה
יורד על האולם ועל הבמה
יוסף סופר את הפנסים
שאול ואני מקפלים את הבדים
שורה של ארגזים מסודרים קו ישר
בראש מהדהד המופע שהיה, שנגמר.
כשנגמור להעמיס נצא לדרך
השחר מתחיל לעלות
יוסף עם הקוניאק מתחיל לדבר שטויות
הוא אומר שנמאס לו הלילה הפחד
והכביש השחור
ושמחר בשלוש
יוצאים לעוד הופעה בחצור.

צמת קסטינה חשוך ואדיש
כל העולם ישן, רק אנחנו על הכביש.

ואני נרדם על הכבלים מאחור
שומע איך שאול צועק על יוסף
איך אתה נוהג, יה שיכור?

עכשיו שאול שר
צל עץ תמר ואור ירח
ויוסף מחליף מהלך
מקלל וגונח.