טהר ליבנו

הלילה עוטף בית מדרש של זכוכית,
מתפלל ושואל - אין תשובה, זה סימן לדאגה.
עוד שבוע עבר ועכשיו הוא נזכר
איך בנה מגדלים, טיפס אל על ונפל.

יושב לבדו, כולם ישנים,
מחשבות גדולות, איש קטן - יש יאמרו משוגע.
הם לא יודעים, הוא שפוי, שפוי להכעיס,
מחפש את עצמו אך פוחד לעמוד מול תשובה.

"מי יודע מה טוב לאדם בחיים"
איש חכם פעם אמר - הוא נזכר.
הוא כל יום מחדש, מתבטל, מתפלל,
מוריד מסכה ומבקש משאלה:

"וטהר ליבנו לעבדך באמת"

עכשיו הוא בוכה מנענע בראש,
הכל מיטשטש, הוא מרפה, כבר אין אחיזה
לפתע לב עוצר, פחד פתאומי,
אולי מזמן ענו לו, התשובה שלו מחכה, מחכה…

שיפסיק להתחבא, יעמוד מולה ישר,
יפתח את עצמו, יתרוקן, יתמלא הקשבה.
ואז פתאום הוא מבחין בהמוני פרצופים
מוכרים וזרים אך לכולם ישנה אותה הבעה.

"משכנו אחריך, נרוצה!", הם אומרים
מתבטלים, מתפללים, מבקשים משאלה
הוא מהסס, מתקרב, נכנס למעגל
מצטרף אל אחיו - אולי יש תקווה.

"וטהר ליבנו לעבדך באמת"