ארבעים ושתיים בעיר ביזרטה
ספינות גרמניה נכנסות אל הנמל
פתאום כולנו, פליטים ברגע
מַביטים אחורה והעולם נופל
ויום רודף עוד יום
לא רואים את האור
וכולם צועקים ביחד
לתקווה שתחזור
לא היה לנו כלום
מלבד האהבה בינינו
לא היה לנו כלום
ובכל זאת הסתדרנו
חמישים ושתיים מעבֶּרֶת גן יבנה
אנחנו באוהל וגשם שיטפון
אני ואמא דואגות לתינוקת
בצנע ומים מנסות למצוא היגיון
ויום רודף עוד יום...
שבעים ושלוש אתה בן ארבע
לקחו את אבא בכיפור למלחמה
אני דואגת יש שמועות מהשטח
כל היום במתח אבל אני לא בוכה
ויום רודף עוד יום...
שישי בערב השבת נכנסת
שמחה וְחסד יורדים אל השכונה