כְּמוֹ הַיֶּלֶד הַטּוֹב
שֶׁנִּזְהָר כְּשֶׁכָּל הַשְּׁאָר מְזַנְּקִים מִגָּבוֹהַּ
אֲנִי עוֹצֵר אֶת הַקְּפִיצָה בַּמַּעֲקֶה
כִּי אִמִּי תֵּעָצֵב
גַּם אִם לִפְעָמִים אֵין מַעֲקֶה
אֶלָּא קוֹלָהּ הָרוֹעֵד
גַּם אִם מְקוֹמִי לְמַטָּה
בָּעַלְוָה הַשְּׁחֹרָה שֶׁלְּלֹא קַרְקָעִית –
אָסוּר לִי עוֹד צַעַד
שֶׁלֹּא יֶחֱרַד לִבָּהּ הַקָּטָן
שֶׁלֹּא תֵּדַע
כַּמָּה אֲנִי יָכוֹל לִצְלֹל וְכַמָּה
אֲנִי יוֹדֵעַ לִרְעֹב וְאֵיךְ
בְּלִי נִיד עַפְעַף אֲנִי פּוֹצֵעַ
לֹא רַק אֶת בִּרְכַּי
וְאָסוּר שֶׁתֵּדַע שֶׁכָּל מַה
שֶּׁסִּלְּקָה
וְגָדְרָה מִפָּנַי בְּגוּפָהּ
תּוֹפֵחַ בַּלַּיְלָה וְזוֹחֵל אֵלַי בַּחֲזָרָה,
נֶאֱמָן יוֹתֵר מִכָּל אַהֲבָתָהּ.