בסימטה, בקצה הרחוב,
עומד לו בית קט.
נערה זה מקרוב
שם גרה לה לבד.
בפתחו שעות רבות
ניצבת היא דומם
ועיניה עצובות -
בוהות הרחק משם.
ואני מרחק פסיעה,
בחלון ביתי,
מתבונן בה בשתיקה
לבל תראה אותי
ותחוש במבטה
את קול הלמות ליבי.
למה נפלו פנייך מעצב?
לשווא את מצפה עד כלות לנסיך החלומות.
עורי, צאי לרקוד בקצב -
במקום לשבת ולבכות
חבל על הזמעות.
בואי, אני כאן מחכה לך - כולי תקווה שיום יבוא
ואת תהיי שלי.
מי את, נערת החן,
שאת ליבי שבית.
כל אשר תרצי אתן -
רק תבקשי שנית.
יש לי כה הרבה לומר,
דברים של אוהבים,
אך הנה עוד יום עבר
ואין בפי מילים.
אם עכשיו לא אמהר
לה לומר דבר,
אז מחר עוד אצטער -
יהיה כבר מאוחר.
היא תמצא אהוב אחר
והוא המאושר.