שוב נמלט אל זכרון שהתרפה
ונעלם רחוק, אל מחשבה אחרת
עובר ושב – אותו מבול, אותו שרב
ועוד יד אחת בוכה, אחת צוחקת.
בסוף הזמן, בין שמש והים
הנוף כבֶה ברגע
ונד לא נד, רוגע ונפעם
מקשיח ושוקע...
מקצה עולם המרוחק לכדי שנות אור
אני רוצה, רוצה ולא מצליח
לגעת שוב, לפני שיעבור
ואת שרידיי האחרונים אחריו יזניח
בקול הים ושמש וכוכב
מושט, נישא ברוח
חומק, ניתץ האור המשוגע
נטול חידה וכח.
בסוף הזמן, בין שמש והים
הנוף כבֶה ברגע
ונד לא נד, רוגע ונפעם
מקשיח ושוקע...