מלכה: סתיו, רוח בחלון, סטודיו למחול של גברת הופמן,
רק אתמול קנתה לי אימא נעלי בלט ורודות,
כל השיעור ניסיתי רק להרשים את גברת הופמן,
שתגיד לי שהפירואט שלי מהאגדות,
סיבוב ועוד סיבוב,
ניסיתי שוב ושוב,
חמש בנות הצליחו לפניי..
אך עד סוף השיעור
היה לי כבר ברור,
שחלום הבלרינה כבר מאחוריי...

סתיו, באותו היום, אימא בשיחה עם גברת הופמן
מתנועות ידיה מבינה שהיא לא מרוצה
ואז אומרת: "יש לי ילדה מוכשרת, גברת הופמן",
גברת הופמן נאנחת: "הילדה לא רוצה"..
היה זה יום עצוב,
ניסיתי שוב ושוב
לתפוס מבט של אימא בעיניי,
ניסיתי לחייך,
אבל לא ידעתי איך
לעודד אותה שיש חלום עוד לפניי...

הו, אלוהים
תן לי סימן
שמור את נפשי
כשיגיע הזמן
תן לי ברכה
לשרוד בעולם,
תחושת ניצחון-
רגע מושלם..

סתיו, שתים עשרה שנים אחרי אותו שיעור עם גברת הופמן,
רק אתמול סיימתי לשנן פרלוד של דביוסי,
ובזמן הקונצרט פתאום אני רואה את גברת הופמן
בראשי אומרת לה: "בבקשה, תתייחסי"..
לרגע האצבעות
הפכו לבלהות
ודביוסי הגדיל את ייסוריי,
אבל מאותה טעות
הייתה לי התגלות-
שגם חלום הפסנתרנית נשאר מאחוריי...

הו, אלוהים
תן לי סימן
שמור את נפשי
כשיגיע הזמן
תן לי ברכה
לשרוד בעולם,
תחושת ניצחון-
רגע מושלם..

סתיו, בת עשרים וארבע, עוד מעט עוזבת את הבית
וכבר מסיימת תואר בתולדות האמנות.
מי זאת גברת הופמן? אין שום גברת הופמן! אומרת לעצמי
מתוך האמונה שתשתלם הסבלנות..
אבל אחרי שנה,
כשכלום לא השתנה,
נשארתי במקום עם הרהוריי-
אם אין לי עבודה,
נראה שזאת עובדה,
שגם "תולדות האמנית" שבי נותרו מאחוריי...


סתיו ואיתו שלכת, אז אני הולכת לבקר את אימא
ומספרת שהמשכתי הלאה, קדימה בחיי.
לא, אני לא בלרינה ולא פסנתרנית ולא "תולדות האמנית",
אבל הקמתי משפחה במו ידיי..
ומול המצבה
עדיין מקווה,
שאימא מקשיבה לסיפוריי
ושתגיב לי בסימן,
כשיגיע הזמן
אשאיר את הפחדים מאחוריי..

הו.. אימא..
תני לי סימן
שמרי את נפשי
אולי הגיע הזמן
תני לי ברכה
לשרוד בעולם,
תחושת ניצחון-
רגע מושלם…

בילי: בלי פאניקה, בלי פאניקה, בילי, בלי בלי פאניקה,
לא צריך להיבהל,
תנסי לא לקלקל,
הפעם בלי טעויות, בלי בעיות, בילי, בלי בלי פאניקה,
זה הזמן לרומנטיקה,
לחיבוק ולנשיקה...

אבל מה לעשות עם השיער?
שיהיה אסוף או מפוזר?
אני לא יודעת איזה גוון של איפור לשים לי בעיניים -
אולי כחול? אולי ירוק? או אולי סגול או אולי שחור?
אני לא יודעת מה לבחור!

בלי פאניקה, בלי פאניקה, בילי, בלי בלי פאניקה,
אבל מה אני אלבש?
אין לי שום דבר חדש!
דווקא היום, דווקא עכשיו, את יכולה בלי פאניקה,
הרגליים לא זזות,
מחשבות מרוכזות...

צריך לסדר את הגבות,
יש המון שפם- כדאי למרוט,
אני לא יודעת איך להגיב, כשהוא יביט בי בעיניים
ואיזה לק? אולי אדום? לא, אדום זה זול, אז אולי צהוב?
אוף, אני לא יודעת מה לחשוב!

בלי פאניקה, בילי, בלי בלי פאניקה,
בילי, את ילדה גדולה,
תפתי כמו חתולה.. (גגרררר...)
רק שלא ייבהל, כשייתקל בציצי נופל וישבן גדול,
אם את זה יסבול ויבוא עד כאן,
יגלה שאין בי רק קנקן
אז אין שום פאניקה... שום פאניקה... אין שום פאניקה...

נעלי עקב, או אולי סנדל?
לא זה ולא זה, כמה זה לא קל...
אז אולי מגף? לא, הוא מטונף,
אין לי שום כיוון, אז אולי כפכף?
לא, שלא יבוא, נבטל הכל,
העולם יחזור להיות עגול
ואני אמשיך בלעדיו לסבול!
בילי, אל תשפטי את עצמך, את ראויה לאהבה!
הבחור הזה רוצה אותך,
כמו שאת רוצה אותו,
אז למה את מחכה,
תפסיקי כבר עם כל הפאניקה! בלי פאניקה, בלי פאניקה, בילי, בלי בלי פאניקה!

כולם רצים, כולם
רוצים לכבוש את העולם
מעמידים פנים,
כולם אחרי כולם
כאילו שהכל מושלם
מחזיקים בפנים
ועד שאור השמש לא יגווע
אין מקום אחר מלבד מרכז הלהבה

מאמינים שלא נאבד בנפילה
חסרי אונים מול סימני השאלה
אבל אולי הבוקר שנכפה עלי
יספר לי לאן תנשוב הרוח בחיי...

כולם דומים מדי
ומדברים מילים גבוהות
שבכלל לא מבינים
הרגש מנוטרל-
להגיון הוא לא יוכל,
מחזיק אותו בפנים.
אומרים בסוף השמש תהרוס
כל ההגנות לא יעזרו, הכול יקרוס

מאמינים שלא נאבד בנפילה
חסרי אונים מול סימני השאלה
אבל אולי הבוקר שנכפה עלי
יספר לי לאן תנשוב הרוח בחיי...

זה רק נדמה, כי הדרכים לא מוארות
אבל בסוף היום הזה אתה תתחיל פתאום לראות
תדע ש"אין כולם" וכמו מגדל קלפים
זה לא יחזיק יותר מדי זמן, הרי כולנו חשופים...

מאמינים שלא נאבד בנפילה
חסרי אונים מול סימני השאלה
אבל אולי הבוקר שנכפה עלי
יספר לי לאן תנשוב הרוח בחיי...