האם היתה זו ידך שליטפה ברכות נערה אהובה?
האם היה זה אתה, שנתן את ידו בידה?
ובנית ביתה, והבטחת לה אלף שקיעות של זהב,
האם אתה הוא זה, שחלם איתה את ילדיו, ואהב?

האם אתה האחד שזרע מסביבו הריסות ואימה,
האם אתה הוא אותו אדם, האם שכחת כבר מי אתה?..

האם היתה זו ידך שליטפה ברכות תלתליו של תינוק?
האם היה זה אתה שלימדת ילד לצחוק?
והשקית שדה, וידעת לזרוע יבול בעיתו,
האם אתה הוא זה, שרק רצה להגן על ביתו, אדמתו?

האם אתה האחד, שאחז בידו גם בחרב חדה,
האם אותן הידיים ממש הן ידיו של אותו אדם?
האם אתה האחד שזרע מסביבו הריסות ואימה,
האם אתה הוא אותו אדם, האם שכחת כבר מי אתה?..

במיטה רחבה מכבה את האור, נרדמת לבד הספר פתוח,
חושבת על מה שהיה יכול להיות אם רק היה יודע.
כמה רצתה שיאהב אותה שוב, כמה חיכתה בין ידיו אז לצנוח,
מוכנה לעשות בשבילו הכל, אם רק היה שומע-
כלואה כמו בתוך ארמון,
אבל הוא לא אביר על סוס לבן, הוא גם לא שלה,
והוא רק עוד סיפור אבוד אחד בשבילה.

בחלומה הוא עדיין שלה, הוא מאוהב והיא מאושרת
לרגע אחד, שכולו אשליה..
אז הוא מביט בעיניה עמוק, לוחש לה מילים שהספיקה לשכוח,
ריחו כמו דבק בשערה, ואולי באמת היה..?
כלואה כמו בתוך ארמון....

רוח של סתיו בשולי שמלתה, עלים של שלכת נופלים לרגליה,
הוא עומד מחייך מולה - היא לאט מרימה את עיניה.
ולרגע אחד עיניהם נפגשות, היא נבוכה , מסמיקות לחייה,
לו רק הייתה יכולה – היא הייתה בוודאי מושיטה זרועותיה..
כלואה כמו בתוך ארמון..

כל הכללים והתשובות מסודרים בטבלאות,
שלא ישכח במה הוא מאמין.
המחשבות והתחושות בשרבוטים על פתקאות,
כדי לזכור את מה שכבר הבין.
תמיד בזמן, הכל ברור ומאורגן מראש,
תמיד יודע איך ולמה ולאן הדרך נמשכת.

הולך בצעד מחושב, יודע מה יבוא עכשיו
ואין מקום אצלו לטעויות.
ואין מקרי - רק מכוון, הכל שחור או לבן
כמו מגדל מושלם של קוביות.
תמיד בזמן, הכל ברור ומאורגן מראש,
תמיד יודע איך ולמה ולאן הדרך נמשכת.

הדרך כבר שנים פרושה לרגליו
והוא עצמו מונח כמו עפר לרגליה.
חושב שהמציאות היא משחק שחמט
אך בעצמו הפך חייל משחק בידיה,
והוא עוד לא יודע..

חושב בהיר ומדוייק, תמיד ברור ומנומק,
נזהר שלא להטיל ספק.
ועד היום זה גם עבד, הביטחון והלבד,
חומה שומרת שלא יתפרק.
תמיד בזמן, הכל ברור ומאורגן מראש,
תמיד יודע איך ולמה ולאן הדרך נמשכת.
הדרך כבר שנים פרושה לרגליו...

אבל בזמן האחרון פתאום הוא לא יכול לישון
ושום דבר כבר לא בטוח.
פחות מילים וסיסמאות, וכל הזמן באות דמעות
והוא כבר לא כל כך רגוע.
הוא לא יודע, כנראה אף פעם לא יידע
אם הוא בובה על חוט – או הוא היד שבחוטים היא מושכת...

הדרך כבר שנים פרושה לרגליו......

חמוקי גבעות הכחילו, במורד כבים סלעים
ודרכו של לב מושכת משפלה אל השפיים.
חבוקת דממה בוערת, שוקקה כה, מלאה,
מצפה לרוח ערב ארץ יזרעאל לאה.

רדי אלינו רוח ערב מרוכסי כרמל כחול
והפריחי מגופנו להט יום זה כבד-עול.
צקי קרבנו יין הרוגע, מחי כל צל חזות קשה
ועקרי משתי עיניים רוגז זמן אשר פשה.

בואי רוח חדרינו, נדנדי החלונות,
בריחות המור שטפינו, בין קפלי הוילונות.
ובקסם, מתק, לטף, נהיה כתינוקות
שלוקחו אל חיק של אמא בעיניים נשוקות.

הלעיטינו רוח נועם, סם ממתיק את התפל
השכיחינו זה הזעם השורק במלוא תבל.
שקטים נשמע לך , רוח, בשיחו של הקימוש
ופיוס עדנה ישמיע הרשרוש אשר לברוש.

יעמוד מרוץ כל זרם, והזמן שלה ישלה
על פני שעה דוממת אור החסד יעלה
ומבעד נגה רחש צפצפות מתנפנפות
תישפכנה אל הערב הדרכים העייפות.

בואי רוח חדרינו, עם דליקה בחלונות,
בריחות המור שטפינו בין קפלי הוילונות.
ובקסם, מתק, לטף, נידמה לתינוקות
שלוקחו אל חיק של אמא בעיניים נשוקות.

ושוב ממשיכים, מרימים את הראש, כאילו כלום לא קרה
כל בוקר לקום אל תוך מעגל החיים, אל משחק השגרה.
שוב ללבוש את אותה מסיכה, החיוך הריק.
לאסוף ת'שברים, להרכיב מחדש את מה שעוד לא התפרק..
ולא להראות שום סימן
להשיב לאחור את גלגל הזמן.

ברגע אחד, העולם התפרק
ואת בת מזל , הם אומרים, את נשארת, אבל עם כל הכאב בתוכך.
בפנים הדמעות חונקות, את כל כך עייפה, את שרידי מאבק ומרדף
יודעת כי מים כבר לא יעזרו אם הכל מסביב כבר נשרף.
ולא להראות שום סימן
להשיב לאחור את גלגל הזמן.

עוצמת עיניים, לומדת לעוף עם הרוח
ולרגע נדמה שהכל מסתדר חזרה במקום.
תני לגשם לשטוף את הלב הפצוע,
כי עוד רגע ישוב העולם להסתובב סביב צירו..

ושוב ממשיכים, מרימים את הראש, כאילו כלום קרה...

בְּלִי רֵאשִית, בְּלִי תַכְלִית
לֵבַדוֹ, ואֵין שֵנִי לוֹ,
ולֹא יבוֹא
לְהַמְשִילוֹ אַחֵר
לֹא יאֲחֵר, כִּי אִם לא
יָבוֹא בַּעֲדִי בְּיוֹם אֶקְרָא
מִמַעֲמָקִים

ויוליכני אֶל הַמָקוֹם אוֹתוֹ אֵרְאֶה מִן הַפִסְגָה
וְלא אֶעֱבוֹר.


ואני כבדת פה ולשון,
ואמרי פי לא היו
לרצון,
אך הגיון ליבי
לפניו,
ואתְחנן,
ואֶשָא עֵיני אֵלַיו,
ולא יוֹסִיף עוד דַּבֵּר אֵלַי
בַּדָבַר.
ויִתְעבֵּר בִּי, הַגֵר הַיוֹשֵב בְּתוֹכִי,
מָכֶּה נֶפֶּש בִּשְגָגָה.

מביטה אל השמיים מחלון חדרי,
ומעליי שני כדורי ענק צבעוניים פורחים.
מרוץ של יום חדש מתחיל, תמיד ארוך מדי
ובסופו של יום נשב ביחד בוודאי..
וזכרון יצוף בכוס של תה מתוק וחם
ואני אמס בתוך חיבוק שלך,
ואזכר במה שפעם אמרו לי
אבל נשמע לי אז טיפשי ומשומש,
והיום אחרי 20 שנה ביחד זה נכון-
אני בוחרת בך בכל יום מחדש.

ידענו גם משבר אחד או שניים,
מוצאים בסוף ת'דרך חזרה אחד אל השני.
תראה איך הילדים גדלו להם בינתיים
משקפים לי מי אתה, ומזכירים לי מי אני..
ואיך לאט לאט הפכנו לישות אחת,
חלומות שלך הופכים להיות שלי,
ואני זוכרת מה שפעם אמרו לי
אבל נשמע לי אז בנאלי ושטותי,
והיום אחרי 20 שנה ביחד זה נכון-
ולצידך אני אוהבת גם אותי.


מביטה אל השמיים מחלון חדרי
הכדורים הפכו מזמן לשני כתמים מרוחקים.
וגם אנחנו כבר עברנו כמה שינויים,
מצאנו יחד ואיבדנו יחד, ועדיין מחפשים..

ובלי משים אתה קורא את כל מחשבותיי,
אני יודעת מה בדיוק אומרות פניך.
ואני נזכרת מה חשבתי לא פעם,
אבל אתה עוד לא שמעת מעולם,
והיום אחרי חיים שלמים ביחד,
בלעדיך אני חצי בנאדם.

ומה שפעם חלמתי
עוד כשהבאת פרח פלסטיק מקומט אדום,
שתסכים להישאר ושתהיה כאן לידי
גם בעוד 20 שנה מהיום.....

בערב ההוא,
עינֵי הטָבַק בָּעֲרוּ בְּפָנֶיְהָ,
שָאֲפוּ את המרחקים שֶנדֶדָה
וכִילוּ את המַרְאות בעיניהָ.
אוֹרַן אז נישָא לרוחבו ועומקו של הלילה
וראיתי צְלָלִים בוקעים מתוך עיוורון.

ובבוקר,
האדמה הכבושה של אבותיהָ,
ורוֹךְ אִימָהותֵיְהָ הקְדומות עלָה בקולָה
והִדְהֵד .
והנה רוחה נושבת בתוכי
ואיני מפחדת עוד מרעש שמים וארץ,
פִּיהָ שַר את מה שהָפַךְ את הניצן לפריחה עזה,
את הגרעין לעץ עבוֹת -
ויכולתי לחסות בְּצִילוֹ
ולהאמין, שהבית אשר אבְנֶה
בַּמָקוֹם הזֶה, האחרון,
יהיה טוב מן הראשון.

ומתי נפערה התהום בינינו, מותירה בי רק ריקנות גדולה?
בעיניך אביט מחפשת אותך, אך אתה, לא אתה, כבר אינך.
ומתי עוד נראו הדברים אחרת, ומתי האור בעיניי כבה?
לא כועסת יותר, גם שנאה כבר פינתה מקומה,
ואני, כמו ילדה, מקווה.

שברגע אחד יתבהר הכל,
ופניך שנית יחייכו, כמו בימים טובים.
ודבר לא יוכל לנו, כמה טוב להיות עטופה
באהבתך.

עוד זוכרת מגע של ידך הרכה, את היום בו נשבעת לי אמונים.
עננה מעליי ובינינו שתיקה, תסתכל ותראה – זו אני, מאמינה..

שברגע אחד יתבהר הכל...

לא אביט לאחור כשאצא מכאן, לא אשמע את קולך אז קורא אליי.
ודמעה תתגלגל על ההיא שניסיתי להיות, היא תמיד כאן, איתך, תישאר.

וברגע אחד יתבהר הכל,
ופניי אז יאירו שנית כמו בימים טובים.
ואני מוכנה, נכונה, לא פוחדת ליפול
אל האהבה.

איך אפשר בכלל לדעת?
איך, ואת אפילו לא מופתעת.
שונאת את מה שהוא אומר, שונאת את מה שלא אמר.
את מיליון הפעמים שכבר הבנת שזה נגמר.
עכשיו הוא קם ועוזב, וזה כואב
כשהוא הולך..

איך אפשר בכלל לדעת?
איך, ואת כל כך מתגעגעת..
ואת כבר לא שואלת, והוא כבר לא מסביר.
את הסכמת לתנאים – אז תשלמי את המחיר!
וזה לא חשוב אם זה נגמר או לא,
או אם זה בגללו,
או בגללך..

איך אפשר בכלל לדעת?
איך, ואת אפילו לא מופתעת.
ואת כבר לא שואלת, והוא כבר לא מסתיר.
את הסכמת לתנאים – אז תשלמי את המחיר!
עכשיו הוא קם ועוזב, וזה כואב
כשהוא הולך..