והעיניים שראו הכול
והלב הזה שלא יכול
והראש שלא מוצא מקום
וזה פתאום מגיע בחלום
והגוש הזה שבגרון
והקולות צרובים בזיכרון
והריאות שאין בהן אויר
ואין שום דרך להסביר
ולא מצליח לקום או לישון
ומה קרה ואיך פתאום
ובעיניים כל הזמן דמעות
והשפתיים יבשות
והזמן הוא כבר מזמן עצר
ושום דבר אינו כמו בעבר
אומרים שלא יהיה מה שהיה
מסתובבים עם מועקה
והשקט אין בו שקט
ובאמת שאין את מי לשאול
וכבר אין ממש לאן ללכת,
כותב מילים על חוף שנשטפות בחול
ונזכר בשיר שפעם שמעתי
שבמקום בו ציפורים מצייצות
וצחוק של ילדים עולה מהבית
עוד יש לנו למה לחכות
עוד יש לנו למי לחכות