בתנועה איטית, אני פונה ומתרחקת,
משאירה אותך רעב, מוקף בכלי משחק.
לתקופה הייתי גם אני כלי במשבצת,
עכשיו ספק נמלטת, חומקת ממחנק.
הלב שלי שלם, אבל דואב בחמיצות,
לו רק יכולתי להגיש לו דבש וידידות,
ובמראה דמותי ניבטת, מי אני היא זו?
קטיפה שחורה פושטת, כשגופי בשתיקתו.
האם אני אלך? או שבסוף אוכנע?
תנועת המטוטלת, הודפת חזרה.
ובסלון אין שקט. אין בשום קומה.
בעצם גם אני לבד.
עוצרת בשדה ירוק המשתרע עד אינסוף.
ולאן שלא אפנה – שומם, אני לבד בנוף.
כמו יוקצת מחלום שלא הצלחתי לפרש.
חזרתי, אני כאן עכשיו, האם שוב נפגש?
והמילים של השירים ששרת לי בחדר,
מחזיקות אותי תלויה, כמו בובה על חוט.
אני שוכחת מעצמי ושוב אני נשרפת.
המלכה שלך בוכה ושוב אתה בחוץ.
האם אני אלך? או שבסוף אוכנע?
תנועת המטוטלת... הודפת חזרה.
ובסלון אין שקט. אין בשום קומה.
בעצם גם אני לבד.
ללכת ולחזור. לחזור ושוב ללכת.
חולפים בין הבתים, והזמן המאוחר,
נושר מעל גופי, זכרון לילות של מֵשִי,
ומתק נשימה, וקצב פעימה.