חממי אותי
הפשירי את שקפא מזמן
עד שאמס מעט
לפני שאת שוקעת
מה שמיותר מתחיל להתקלף
שמש בקרב השמים
מציתה את הגגות
איש הולך עם דלי של מים
חתולים מיללים בקול עמוק
אט אט העיר מוארת
רעשים... תקתוק שעון...
רק אתה נושם בשקט
והרוח מניפה את הוילון
חום גופך בקור הבוקר
אתה מביט בי כעיוור
לא אני לא מוותרת
אני רוצה כבר רוצה שתתעורר
על פתקים אני כותבת
בחצר עלים קטנים
משמיעים קולות שלכת
העלים הפעוטים ללא פנים
כמו פניך
ריקים מכל, הם רק פנים
בוא חבק אותי אליך
זה הלילה שכותבים עליו שירים
לֹא לִטְבֹּעַ
לְהֵאָחֵז בֶּעָנָף הַקָּרוֹב
לֹא לְהִסָּחֵף בַּנָּהָר
לִבְחֹר הֵיטֵב שֶׁיִּהְיֶה בְּהֶשֵּׂג יָד
שֶׁיַּחְזִיק אֶת מִשְׁקַל הַנֶּפֶשׁ
לְאֹרֶךְ זְמַן
וּבְשׂוֹךְ סְעָרָה
לְגַלּוֹת שֶׁאַתְּ גֶּזַע
ואולי הבית קטן
ואולי מלא במים
ואולי אתה ואני זוג דגי זהב
ששטים זה סביב זו בסחרחורת
ואולי קרוב הדייג
ואולי קרובה אשתו החומדת
אבל בינתיים אתה ואני
זוג דגי זהב
ששטים זה סביב זו בסחרחורת
ואנחנו המשאלה של עצמנו
שמתמלאת מול עינינו כמו קסם
אני זכוכית שעברה את הים
שקופה, אטומה, זוויתית, מעוגלת
הים עדיין מפליא בי מכותיו הרכות
ואני משתייפת והולכת
רוכשת אפשרויות
חידה ואגדה
מאבדת הוכחות חותכות
גם הים נסוג
ויש לו אולי
רגשי אשמה
כמו לי
פתאום
והכל חוף
ויש צדפים לאסוף
וחיות
וצריך לחזור
מהנסיגה
ולאסוף
שירי הנוף
והסמלים הגדולים
מן הטבע
חוזרים
לאט
מובנים
כמו צדפות
על חוף לאסוף
אם להתרושש
אני רוצה כמו ארץ חרבה
אם להתרושש
אני רוצה בגאווה
ספרי תורה
מצילים מן האש
אותי לא
אני רוצה לבקש
שאם אמות
אהיה כאוניה טרופה
מים שאין להם סוף
יכבו את השריפה
כשגופי יהיה נבול
וכל כולי קופה של כאבים מקהים
שורצים, מכרסמים, מתעללים
בלי הפוגה –
רחם עלי אלי
השאר לי קול צלול
השאר נא זקיפות באישוני
עזור לי
לא לשכוח
את הרגעים של פנאי,
של נגינה, של אור, של כוח.
בעוד ימים מאוד רבים
אמצא את שביקשה נפשי
אמצא לי את שלוות נפשי
אמשוך שלווה תשעה קבין
ובעוד ימים מאוד רבים
ארחק מתועבת נפשי
ארחק מכעש אנשים
חמת פתנים ועקרבים
ובית מידות לי יבנה
אם כה יתן לי אלוהים
ואין יתר בו וחסר
בו אין קורא אף אין עונה
ועוף כנף עליו יהים
ועוף כנף כבודו שיער
