העיר הלבנה

גבריאל

שוב אני חולם ומדמיין לי את העיר הלבנה.
שוב אני חוזר אל המקום שבו היית מאמינה.
איך היינו אז בעננים ולא יכולנו לשחרר,
ורק רצינו עוד יותר.
שוב אני משתיק את הבדידות, הטלוויזיה בסלון.
שוב אותו הרעש שישכיח את הריב האחרון.
איך נהיינו אז עיוורי צבעים והעולם נהיה אפור,
ולא ידענו לעצור.

רגע לפני שהשמש שוקעת,
אני משקיף על העיר הלבנה ורואה עלייך,
רגע לפני שהאהבה פוקעת,
דמעה אחת של עצב זולגת על שפתייך.

שוב אני שוכב ומחפש ידיים במיטה קרה.
שוב אני רואה את הפגמים ומתעכב מול המראה.
פעם את אמרת שבשבילך תמיד אהיה יפה,