לפני שהטפטוף יהפך למבול
אני חייב למצוא שער לא נעול
כי שוב חזר אלי הבלוז
חייב לצאת, חייב לזוז
על הכביש המתפתל בין עכו לצפת
בטבריה על המזח, יורד עד לאילת
נפלט, נמלט, מבקש עיר מקלט
נפלט, נמלט, מבקש - עיר מקלט
באופק נוצצים האורות הרחוקים
לשם אני אגיע בכוחותי האחרונים
ואת חכי בפתח והדליקי את האור
בן אדם חוזר אלייך מן הכפור
קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר
ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר
כי את, כן את, תהיי לי - עיר מקלט
כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר
עד שמעיין יבש יפתח ויפכה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, רק את, את תהיי לי
את, כן את, תהיי לי - עיר מקלט
ואני עדיין נמלט, עדיין נפלט, עדיין בורח
על הכביש המתפתל מגבעתיים לירח
יש תהום ממש ממול ואין גשר
סורק תחנות, משתדל לא לאבד את הקשר
אל מול החושך והאימה אני עדיין עומד
אל מול תהום של שנאה אני כל כך חרד
לילה יורד על ארץ ישראל
שומר מה מלילה, שומר מה מליל
בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
למסיבת פורים.
ווקסמן עמד בפינה מבוייש,
זה היה לפני שהוא התחיל עם הנדודים.
"חשבתי שאתה בהודו," אמרתי לו.
"אני בהודו," הוא אמר,
"וגם אתה עכשיו בהודו
אתה לא מרגיש מוזר?!
אנחנו כאן אורחים לרגע
הבט סביב,
זאת לא המסיבה שלנו,
אתה מקשיב?"
"אני מקשיב," אמרתי לו
"וזה באמת שיר לא מוכר."
"נכון מאד" אמר לי ווקסמן -
"זמנך עבר."
בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
לטיול שנתי
רוזמן נעלם עם הטייפ הנייד,
פתאום שמעתי אבי-רוד בין השיחים,
"המשאית לא תחכה," קראתי לו.
"שיסעו כבר!" הוא אמר.
"אני לא זז מכאן עד סוף הצד,
זה קטע נהדר!
אנחנו כאן אורחים לרגע,
הבט סביב,
זאת לא המשאית שלנו,
אתה מקשיב?"
"אני מקשיב," אמרתי לו,
"אבל מתחיל להיות לי קר."
"להתראות," אמר לי רוזמן -
"זמנך עבר."
בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון
ולא הכנתי שיעורים.
פיקסמן מזיע, רמז לי לבוא,
הוא רצה שנסתלק אליו לשמוע תקליטים.
"הפעמון כבר מצלצל," אמרתי לו.
"שיצלצל," הוא אמר.
"אין בכלל ממה לפחד
הכל כבר עבר,
אנחנו כאן אורחים לרגע
הבט סביב,
זה לא הפעמון שלנו,
אתה מקשיב?"
"אני מקשיב," אמרתי לו,
"וזה חלום כל כך מוזר."
"תתעורר," אמר לי פיקסמן -
"זמנך עבר."
האחים כהי העור שבאים מאתיופיה
מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה
הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך
מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה
הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות
כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות.
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור.
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור
האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה
מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל
מאצל המדורה, מעבר להרי החושך
אל הרחוב המקומי, הדיגיטאלי, המבולבל.
הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות
גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות
האחים כהי העור יחפים בצד הדרך
מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר
הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן
מחכים שתיפתח הדלת מבפנים.
הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה
ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה.
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור.
חמש בבוקר בעזה
עדיין קר, אני עייף (כל כך עייף),
נכנס אל תוך האוטו של נביל
ונרדם אצלו על הכתף,
בדרך שוב, המחסומים,
אומרים: עצור! תעודות...
עוד שעה זאת תל אביב
וזה עוד יום אחד, רק לעבוד.
ערבב את הטיח,
ערבב את הטיח.
בהפסקת הצהרים
מהפיגום אפשר לראות
מי יבנה יבנה בית
מי יבנה אם לא אנחנו נעבוד
טיח על הקיר
אבק על העיר
אני מכיר את השיר
תמיד אותו השיר
ערבב את הטיח,
ערבב את הטיח.
הגיע הזמן לשנות את התדר, לפתוח חלון אל כל מה שמעבר.
דם נשפך באמסטרדם
אף אחד לא יכול להבין בן אדם
איך נשאר הוא לבד
לבד בן אדם
לא טוב שישאר באמסטרדם.
הם קראו לו מלמעלה
כשלמטה לא נותר דבר
הוא היה תמיד שקט כל כך
מבטו רחוק ומסוגר.
מה עשית לו אמסטרדם
אף אחד לא יכול להבין למה קם
בן אדם והולך
הולך בן אדם
תראי מה שעשית לו אמסטרדם.
"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק."
אנחנו כאן בלב מדבר
צמאים למים חיים
ואתה על ראש ההר
מעל העננים
אין שום אות
אין סימן
כל כך הרבה ימים
במעגל סגור מסתובבים
סביב עגל הזהב.
אין מי שיכה על סלע
מי יתן כיוון
באפילה כאן נלחמים על כל פירור
סביב עגל הזהב
הוא לא יורד מראש ההר
הוא לא יורד אל העם
הם יוצאים במחול טירוף
ושוכחים את עצמם
רוקדים סביב עגל הזהב
סביב עגל הזהב
מתחננים אליו, אל נא תעזוב אותנו עכשיו
היה לנו לאב
עדר נעזב, רוקד סביבו
קורא אליו לשווא
עגל הזהב
עגל הזהב
אוטובוס עייף
נוסע לאט
כבשים עולות מתוך הואדי
מבעד לחלון פתוח
חליל רחוק נמזג ברוח
מעיין זורם נפתח בי
הלב שקפא הפשיר
לא חוזר לעיר
ממשיך לנסוע
מאחור השארתי עיר מתכת
מלפני הדרך מתמשכת
אור זהב בין הערביים
איזה שיטפון פנימי
זורם בתוך תוכי
מתוך הלב אל הלחיים
הלב שקפא הפשיר
אתה תקום
תאסוף את השברים
אתה תקום
תחבוש את הפצעים
אתה תקום
לחרוש את השדות
למען הילדים
אתה תקום
מתוך ההריסות
תביט בכוכבים
תזכור את החלום
ואת אותו היום
אתה תקום
תרחם ציון
כי עת לחננה
כי בא מועד
משהו רדום מתחיל להתעורר
קול קורא הולך ומתגבר
בהמתנה לשיעור, בפנימיות התורה, בפתח בית הכנסת הגדול ברחוב שד"ל 5
מרוטשילד נשמעים צלילים של סמבה בהופעה חיה
מתערבבים במחשבות על אור אינסוף ההוויה
כאן שמעתי לפני ארבעים ושתיים שנה את הרב מספר על העובר ברחם אימו
איך רואים מקצה העולם ועד קצהו עטוף באולטרה סאונד של רחמים
משהו רדום מתחיל להתעורר
קול קורא הולך ומתגבר
הלכתי בעקבות להקת זינגלה ממועדון בודגטרון לבית מדרש בתל ברוך
האחראי על המקום אמר שהוא מחפש גנן, אמרתי לו שאני לגמרי בעניין
בזמן שהם ישבו בפנים עם הגמרא, אני בחוץ ניכשתי עשבים
בזמן שהם ניגנו על הבמה שמעתי קול קורא בין הצלילים
(אלף תשע מאות שמונים)
משהו רדום מתחיל להתעורר
קול קורא הולך ומתגבר
בספר ההקדמות של הרב אשלג יש משל על מלך שמזמין את כל העם לארמון
הוא מעמיד על הדרך מכשולים קשים: צריך התעקשות גדולה, רק מעטים זוכים
ארבעים ושתיים שנה מנכש ומתעקש עדיין בחצר, לא בטרקלין הפנימי
בפתח בית הכנסת הגדול מחוץ לשער, בהמתנה לדבר האמיתי
משהו רדום מתחיל להתעורר
קול קורא הולך ומתגבר
משהו רדום מתחיל להתעורר
קול קורא הולך ומתגבר
מתחיל להתעורר
הולך ומתגבר