חנוך לוין, מתוך המחזה ׳יעקובי ולידנטל [שם זמני]
וככה עובר הזמן,
אביב וקיץ, וסתיו וחורף,
פריחות ושלכות.
וכל עונה כל כך מתאימה לחיות בה.
כאילו הכין לך מישהו,
ציור רקע נהדר לאושר שלך
ועכשיו רק קום והיה מאושר.
אבל אתה עומד מאובן,
לא עושה כלום,
שקוע בצער שלך,
דוחה הכל למחר,
ובינתיים הזמן עובר
ואתה יודע שאתה מחמיץ.
ועם תחושה מרה
של בזבוז וחרטה
אתה עומד ומסתכל
ומסתכל ומסתכל
ולא עושה כלום.
