אנשים שקופים
מתהלכים, לא נראים.
על פניי חולפים
כמו רוחות, כמו צללים
כמו צלילים
שאף אחד לא רוצה לשמוע
סיפורים
שאף אמא לא תקרא
לילד לפני השינה.
אנשים שקופים
כואבים, מתכלים
כמו תפוחים ישנים,
על השולחן נרקבים.
כמו שירים,
שאף אחד לא רוצה לשמוע
סיפורים,
שאף אמא לא תקרא
מהחייל שלא יחזור עוד לביתה.
ולפעמים חולשה
שאין בפניה לעמוד,
כובשת את גופי,
מחשבותיי נשכחות
וגם אני מתנדפת, נהפכת לעוד
מאותם האנשים השקופים.