ארץ

ארץ

הארץ בוכה, כורעת בנטל,
שומרת ברזל עצביה לפרוץ.
לא יודעת נפשה, מאופקת מזעם,
גן עדן אבד והאופק רחוק.

לילה יורד, כוכבים מאירים,
את נופיה הנשכחים, נופיה הפועמים.
שם נכתבו דברי הימים,
על ארץ מולדת, אחיות ואחים.

ועם הזמן יש פצע על ליבה,
חלב ודבש הפכו מרים עם כל שנה
כי שום דבר כבר לא ישוב אל שהיה
אבל תקווה אל יבוא היא נחמה
על שהיה

הארץ קרועה, שואלת מדוע,
לקחו השנים את יופייה המתוק.
פורטת בדם מנגינת געגוע,
אל אותם הימים, ימי פרח וצחוק.

לילה יורד, כוכבים מאירים
את נופיה הנשכחים, נופיה הפועמים.
שם נכתבו דברי הימים,
על ארץ מולדת, אחיות ואחים.

ועם הזמן יש פצע על ליבה,
חלב ודבש הפכו מרים עם כל שנה.
כי שום דבר כבר לא ישוב אל שהיה,
אבל תקווה אל יבוא היא נחמה
על שהיה