בערב יום ראשון
הולך לתיאטרון
יושב בהצגה
אבל הצחוק לא בא
על מה הוא מדבר בכלל
והימים עומדים
והשניות זוחלות
כמו עיוור צבעים
בשדה כלניות
והעבר עתיד להיות
דיכאון, כמעט שבוע אתה לא יכול לישון
דיכאון, לעזאזל שישברו שאת השעון
ברוח מחאה
יוצא לעבודה
אינסטינקט ההישרדות
אבד כלא היה
הכל אובד בהוויה
כשהשמיים מכזיבים
ואין על מה להישען
אתה יורד לתהומות
לא מרחם על עצמך
הולך בלי מטרה לקצה הגן
שוכב ליד חומה שבורה
ובעיניים בהירות אתה חושב
על הילדה שנשארה
אתה מרפרף בראשי כמו פרפר
שנחרך מול האש פרפר
פונה לאלוהים
ומסדר את הכיפה
נושף חוטי עשן כחולים
זה לא אומר שאתה רע
בניין גבוה וחומות של אנשים
חיה שקופה
ומעורר את נפשך בוידויים
שמדברים על התחלה
אף אחד
לא שמע את צעקתה
גם את צעקותיי
אף אחד לא שמע
כך צרחנו אל השמש העולה
נע ונד
מטייל לו ברחוב לבד
מדמה עולם אחר
מתוך עיניו
אך יודע
שזה לא שייך אליו
לטבע לא הפריע
מכל שקרה
השמש שוב
זרחה לה כך כהרגלה
הציפורים שרות
וזה לא משמחה
הן רק רוצות להישמע
אף אחד
לא ידע כמה היא בודדה
כבר יודעת
על הטוב ועל הרע
מכפתרת בשתיקה
את חולצתה
איש נווד
מנגן לו ברחוב לבד
מתנזר מבני אדם ואהבה
מתמכר לעצב של המנגינה
והאש מדברת אליי
ותמרות העשן נמוגות
מספרת על חוסר שליטה
בשפה שמובנת רק לה
לא מוצאת מנוחה
והרוח נושבת אליי
מספרת על קרב אווירי
כבר שנים היא נודדת חינם
היא נושאת עימה חול
שמזכיר לה את האדמה
שם ישנו מקום ללא תנועה
חיים שלמים שותקים
מקום שקט מול קוו הים
בזריחה
ימים של אהבה
ימים של נחמה
ולא נשוב בחזרה
רק היא לא כאן
והים מתגלה בפניי
מספר את סודו בכאב
במצולות אוצרות נסתרים
בגבורה הוא שולח גלים
לוחשים באוזניי
גם אם תנעל את עצמך
ותזרוק את המפתח
אין לך בחירה
זה חזק מימך
גם אם תעצור את הנשימה
ותשנן איזו מנטרה
ותלמד שתיקה
זה צועק בך
עולם אחר יפה יותר
מקום בו איש עוד לא היה
שנים של חוסר הבנה
אמנזיה צער ואימה
גם אם תצרח
התנודות שמגרונך התפזרו באדמה
התפזרו באדמה
גם אם תביט לתוכך
אשמה לפתע
תאחוז בכל גופך
תיחרט בנשמתך
עולם אחר יפה יותר
מקום בו איש עוד לא היה
שנים של חוסר הבנה
אמנזיה צער ואימה
אני לא הולך יותר למקומות
שמהם אני חוזר בזחילה
אני כבר לא אותו אדם
רק לפעמים אני נשבר
הצחוק שלך הוא עוגן