בְּלֵיל הֻלַּדְתִּי הַשְּׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע


צִפּוֹרִי, צִפּוֹרִי הַפְּצוּעָה,
בְּרוּחַ הַלַּיְלָה אַתְּ מְרַחֶפֶת
שְׁבוּרַת-כָּנָף רוֹעֶדֶת,
אִישׁ לֹא יִשְׁמַע, אַךְ אֲנִי שׁוֹמֵעַ,
אֶת מִתְחַבֶּטֶת לְיַד חַלּוֹנִי,
בַּדּוּמִיָּה, בַּחֲשֵׁכָה.

כָּל שְׁנוֹת אַהֲבָתְךָ
הָאֲרֻכּוֹת, וְכָל חֲלוֹמוֹתַיִךְ,
וְהַחַיִּים אֲשֶׁר חָיִית,
צִפּוֹרִי, צִפּוֹרִי הַפְּצוּעָה,
דָּמֵךְ זָב עַל הַשִּׂיחִים,
בַּלַּיְלָה, בָּעֲלָטָה.



מילים: פנחס שדה