עידן-חיים דוד / תל אביב

בת"א, על שפת הים יושב והגלים מכים מי שחושב
וזעקה של אם לילד שרוצה רק שתשתוק
כבר חודשים היא מחכה לבן שיחבוק את הטבעת

בת"א, מרגיש אחר, מרגיש כמו זר וגם החול –
הוא מדגדג ת'אצבעות מוזר
ובמחברת ישנה מהצבא, כותב בעפרון
כוחה של העופרת לא כבה

עוד יום, הגוף הופך למים
עוד יום, צורב לי בעיניים
עוד יום, הולך יותר מהר, הולך ולא חוזר, פוחד לא לאחר
עוד יום, הגוף חוטף עוד נגע,
עוד יום, דקה או שתיים – רגע..
עוד יום, הולך יותר מהר, הולך ולא חוזר, רוצה להסתער

על ת"א – שם טכנולוגיה משפרת את הקול.
אני רוצה לצעוק ולא יכול
בבית מחכה לי רוח חמימה
את החמסין אני נוטש אני עוזב את השממה
לת"א, רק תקבלי אותי ברוך כמו תינוק
ותגרמי לי כל היום לצחוק
מכל דבר שבא, כי זה רק לטובה
מהסרעפת קול יוצא לי, מהבטן – נשימה


עוד יום, הגוף הופך למים
עוד יום, צורב לי בעיניים
עוד יום, הולך יותר מהר, הולך ולא חוזר, פוחד לא לאחר
עוד יום, הגוף חוטף עוד נגע,
עוד יום, דקה או שתיים – רגע..
עוד יום, הולך יותר מהר, הולך ולא חוזר, רוצה להסתער

אולי אני סתם ילד מבולבל, שמסתכל על המזל שלו
רואה תמונה סדוקה ומתעסק בהדחקה

עוד יום, הגוף חוטף עוד נגע,
עוד יום, דקה או שתיים – רגע..
עוד יום, הולך יותר מהר, הולך ולא חוזר, רוצה להסתער...

עלייך