שלמות שבורה, אמת שמורה
יאוש שקט, מיטה סתורה
מילה, משפט, שורה שורה...
שלמות שבורה, אמת שמורה
גורל עם אפשרות בחירה
חרוז פשוט, חידה פתורה
אני צובר הכל בפנים
ומדלג בין השנים
אחרי הכל המציאות
היא רק שורה של מבחנים
שלמות שבורה, הרהור כפירה
חותר עם יד אחת קשורה
ניצוץ מתוך המדורה
אני צובר הכל בפנים
ומדלג בין השנים
אחרי הכל המציאות
היא רק שורה של מבחנים
שלמות שבורה...
חלונות מוארים, מועדון בלב המבורג
להקה מנגנת בשנות השישים
שם שותים גם אדם מלומד גם אדם בור
הריחות, הצבעים, המראות, הנשים
הם עומדים מנגנים כל היום כל הלילה
עד שהאצבעות שלהם בוערות
לא יודעים שהדרך נוסקת למעלה
זוהי המבורג, להם זאת הדרך לשרוד
כל אחד וההמבורג שלו
שם נחתך אם זה כן או זה לא
אם תיפול או תהיה הצלחה
זה כבר שם, זה עכשיו בידך
איפה המבורג שלך?
הם בקושי עומדים הסידור הוא קשוח
קצת שירים שלהם בעיקר רוקנרול
רק כל כמה שעות איזה רגע לנוח
זוהי המבורג, משם העתיד הוא גדול
כל אחד וההמבורג שלו
שם נחתך אם זה כן או זה לא
אם עבדת ללא מנוחה
היא בסוף תחכה גם לך
זאת ההמבורג שלך
המקום מתרוקן חשיכה מתהדקת
בין שברי זכוכיות וכורסה הפוכה
האמת מתייצבת אין דרך לסגת
זה לכאן או לכאן -
זוהי המבורג שלך
לבתים עם התריסים המתקמטים ומתקלפים
לאנטנות שהציצו מגגות הרעפים
לעצים הסבלנים שצל הטילו בשלווה
לשדות של ילדותי שבערו באש תקווה
לריחות התבשילים לאנשים שרק רצו לעזור
אל רחוב ארוך בלי רמזור
כל המקומות... לשם לא אוכל לחזור
אל העוני שתמיד היה עשיר בחלומות
אל הפרדסים הסברסים ההדסים החממות
אל האהבה הראשונה שאפילו לא ידעה...
אל הצל המאיים מעל אל חזות כל כך מטעה
ואל אבא שמזיע על ארון מעוקם עם מסור
וקורא לי לבוא לעזור
אל המקומות... לשם לא אוכל לחזור
אל המנגינה הראשונה החרוז שהסתדר
אל העולמות המופלאים שמעבר לגדר
אל הלהקה הראשונה הגיטרה הסדוקה
אל ההבנה אל הייאוש אל הבדידות המתוקה
ואל התופרת שידעה מכל סמרטוט בגד לגזור
לארוז ולאימא למסור
אל המקומות... לשם לא אוכל לחזור
אבל אני חוזר תמיד
כשאני רבים, כשאני יחיד
בכל תפקיד, זה כבר לא מפחיד
אני חוזר תמיד
אל הכינורות המתוקים אל הרוק האמיתי
אל יואב אל יהודית אבא אימא שכבר לא איתי
אל ההבנה שזה תמיד אני מול העולם
אל ההתחלה, אל הפנים אל השמות כולם
אל כל החוטים הלא נראים שכל חיי ניסיתי לשזור
גם הפעם זה לא יעזור
אל המקומות...לשם לא אוכל לחזור
כל המקומות לשם לא אוכל לחזור...
כל הדרך הביתה בכיתי במכונית
מסביב אנשים, המולה עירונית
אף אחד לא יודע, הקרום שלי עבה
לפעמים דרך שיר - כל העצב שווה
אני צורח כמו זאב מכאב
אני בורח, מסרב, וכותב...
מה הדרך הביתה, וכמה ניווטים
מסביב בני אדם אסופים, אבודים
אף אחד לא יודע, אני מסתיר היטב
האמת היא בשיר שאני לא כותב
אני צורח כמו זאב מכאב
אני בורח, מסרב, וכותב...
הנהר זורם בשצף קצף
מתפתל ומתנשם באפיקו
ושנה אחר שנה ברצף
הוא אוסף אל חיקו
את כל מה שעומד בדרכו
אנשים שוקעים בעצב
נכנעים לגל הצער השורף
הנהר זורם בשצף קצף
הוא אינו מתעכב
הוא אטום לכאב...
והנה את
שום דבר כבר לא זורם סביבך
ומדי פעם כשאת שולחת יד
יש שם משהו בתוך תוכך
שמתחנן להיות נהר
זורם בשצף קצף...
כבר שנים את לא סוחפת אף אחד
מביטה מגובה עשב
אל כל מה שנשמט,
זה כאילו הוחלט
שככה את
שום דבר כבר לא סוער סביבך
ומדי פעם כשאת שולחת יד
משהו עמוק בתוך תוכך
שוב מתחנן להיות נהר
שיזרום בשצף קצף
כשאנחנו נהיה כבר נחלי אכזב
הכיוון מורה לו את הקצב
לכל מי שבחר
ורוצה להיות נהר.
מעגל, יום רודף יום
חבל דק על התהום
סירת נייר קטנה מול הסופה
אסטרונאוט בלי חליפה
זה לא נקשר
כמה אפשר, כמה אפשר?
הבית ריק, אתה מיותר
אז אתה שר
כמה אפשר...
איפה השמש של אז
אפלה, צל שלא זז
כמה פסיעות מכאן נח הוויתור
משהו שם עוד לא פתור
ומפוזר
כמה אפשר, כמה אפשר?
הבית ריק אתה מיותר
כמה אפשר...
קרח דק על מצולות
בא הזמן, זמן לעלות
אני כותב על זה
הזמן קצר
לי זה כל מה שאפשר...
כמה אפשר, כמה אפשר?
הבית ריק אתה מיותר
כמה אפשר...
בחלום בא לשם, לחצר בית העם
בלילות הקרים, חלומות ושירים
ילד של עדינות, מול מוכר בחנות
איפה הכול נרשם?...
בחלום בא לכאן, לא סגור לא מובן
הימים שעוברים, חלומות ושירים
ילד של מנגינה, מחפש תובנה
העולם הוא מבחן
שאיפות עטופות באבק,
קח את כל מה שאפשר
ושנים פה בפנים
נאבק
הילד הרזה ששר
בחלום בא לשם, זה במחזור הדם
ההורים נעלמו, כישלונות נערמו
מה יקרה במסע, מי יבוא לטיסה
מי יאהב אותי שם?...
מצודה אבודה במרחק,
קח את כל מה שאפשר
בין חומות על במות
נאבק
הילד הרזה ששר
עוד מילים, מנגינות
מיתרים, הגנות
שיקפא, שיפשיר, כמה שאפשר
בתוכי הילד הרזה ששר
בחלום בא לשם, לחצר בית העם
מי יאהב אותי שם?...
(שם באיזור המסוכן אף אחד אינו מוגן
אפילו לא מירב ורן)
רן ומירב בשדה הקרב מביטים בזעם
שתי ארצות, מילים פוצעות
והדים של רעם
סבב שני וקטלני עד עלות הבוקר
נהדפים, מתאגרפים,
עייפות החומר
חמושים בלבטים
ילדים עמוקי קמטים
כי גם רן ומירב יודעים
ובינם לבינם מודים
כאן באיזור המסוכן
אף אחד אינו מוגן
אפילו לא מירב ורן
רן ומירב כאן ועכשיו מנסים לגעת
כמו בחיזור בא הבירור:
מי אתה ומה את ?
מי נעלב, לאיזה שלב בחרו לרדת
ותוך שעה כמו קלישאה
התשוקה לוהטת
חמושים בלבטים הם קמים ומתמוטטים
מתחמקים בין המבטים,
ילדים עמוקי קמטים
שם בריקוד המגושם
הם יניחו את ראשם על כר מלא רגשות אשם
באיזור המסוכן
אף אחד אינו מוגן
אפילו לא מירב ורן.
סופת הוריקן במגירה סגורה
כמו שריפת ענק בלי אש
סופת הוריקן בקופסה שחורה
מורידה מבול יבש
כשיורדים המחסומים
נסגרים לאט השסתומים
כשהכול היטב אטום
אז נדמה שגזר הדין חתום
סופת הוריקן במגירה סגורה
כמו שריפת ענק בלי אש
סופת הוריקן בקופסה שחורה
מורידה מבול יבש
כשהפקק לא משתחרר
לא נותן לאור להסתחרר
אין מקום לטעויות
נסגרות כל האפשרויות
בבטן הר הגעש מתקרר
זה קשה כל כך להשתחרר
כמה כוח זה שואב
זה מפחיד מדי להתלהב
(סופת הוריקן נושבת בקופסה סגורה
סופת הוריקן בוערת, מדורה שחורה...)
סופת הוריקן במגירה סגורה
כמו שריפת ענק בלי אש
אישה הוריקן היא קופסה שחורה
כשיורד מבול יבש.
מתעורר מישהו אחר
זה מושך אותי להתקרב
מתבגר, זה עובר מהר
החיים קוראים להתייצב
כל פניה, הסכמי כניעה
כמו במעגל חוזרים אלי
מתנה, הזדמנות להיות
הגיבור בהצגת חיי
מי זוכר, בגלגול אחר
חלומות גדולים בעיר קטנה
מי סופר, השנים הפקר
וכאילו כלום לא השתנה
עד עכשיו זה נדמה לשווא
להרפות פשוט לא השתלם
רק עכשיו כשהזמן עצר
זה מותר לי להיות שלם
גבוה על הגל, בלב המעגל
לא התרחקתי מעצמי ממש
היעד אמיתי - לא לאבד אותי
ולחשב כל יום מסלול חדש.
לחצים, אנשים רצים
חייבים להיות מספר אחת
מתאמצים, הם מתרוצצים
להספיק הכול בבת אחת
אין ברירה, זה לא טוב או רע
בין כל העולם לשום דבר
בין האופק המתקרב
למסלול שעוד מעט נגמר
גבוה על הגל, בלב המעגל
לא התרחקתי מעצמי ממש
היעד אמיתי
לא לאבד אותי
ולחשב כל יום מסלול חדש.
בשדות, הנחנו את היסודות
טמנו את הפחד שם באדמה
ושנים ערמנו את הלבנים
סללנו בליבנו את המגמה
זה הבית שבנינו, הכיוון אליו פנינו
יש כללים, בנינו חדרים גדולים
כדי שכל המעטפת לא תאבד
בלי חשש בנינו מנגנון חדש
כדי שהביחד לא ירגיש לבד
זה הבית שבנינו,
תחנה סופית, חנינו.
קליפה עבה כמו גזע עץ הזית
מול הגבעה בנינו לנו בית
פרחים שנשתול בגן
האופק שלנו כאן
בלי חומות, טווינו לנו חלומות
סללנו דרך שעוקפת משקעים
ברכות נזהרנו מהתרחקות
חיברנו את עצמנו אל כל השקעים
זה הבית שבנינו, שאלות להן ענינו
קליפה עבה כמו גזע עץ הזית
מול הגבעה בנינו לנו בית
קמין שנדליק בקור
עכשיו רק נשאר לבעור
לפעמים אנחנו גם מדממים
וכמו מתאגרפים מכים על החזה
ואז יש הסכמה
שהשונות היא די דומה
ושבנינו את הבית בשביל זה
בשביל זה בנינו בית.
המים הופכים את הכד למשהו פתוח
ידיים הופכות את הבד לעפיפון ברוח
המרחק הופך קרוב כשגעגוע
אותיות צרובות בדיו של קעקוע
אני הופך מיתר ברוח
המזח הופך את החוף לתחנת ביניים
הפרח הופך את הנוף להערת שוליים
השינוי הופך הרגל כהרף עין
אהבה הופכת ענבים ליין
אני עוד לא נרגע בינתיים
מה כולם רוצים מתרוצצים
סבב נמשך
לא מתייאשים ומבקשים
עוד מהפך...
הבית הופך את הנפש למקלט בטוח
העיט הופך את כנפיו כדי לנסוק ברוח
מנגינה הופכת כל מילה לקלע
כל מה שהפך לחול היה כבר סלע
אני הופך לים פתוח
מה כולם רוצים מתרוצצים
סבב נמשך
לא מתייאשים ומבקשים
עוד מהפך
בזמן שהופך כל דבר בטוח לפגיע
עוד רגע כל רגע המהפך שלי יגיע
הוא יגיע.
