הוצאת האלבום The End Of Time הינה בסיוע קרן הטיפוח של אקו"ם לקידום, עידוד ותמיכה ביוצר וביצירה הישראלית
מתוך YNET:-
ג'ואי בר מככב בפרסומת, אבל חולם על האוסקר
ליוסף אוחנה מרובע ו' באשדוד היה ברור כבר מילדות שהוא רוצה להיות שחקן. אחרי ששרף את כל החסכונות שלו על לימודים בלונדון, שם אימץ את השם ג'ואי בר, שב ארצה וגילה שאף אחד לא מחכה לו עם תפקידים ועבר נפילה קשה. עכשיו עם תפקיד (קטן) בפרסומות הוא מכוון הכי גבוה שאפשר
מאת תמיר כהן
פורסם: 10.03.11, 15:38
ג'ואי בר מרובע ו' באשדוד חולם על היום שבו פסלון אוסקר מוזהב יונח על המדף בחדר שלו (ואם לא אוסקר, אז לפחות פרס אופיר). בינתיים, כשחקן, הוא מסתפק בהופעה (קצרה) בפרסומת ללוטו.
מה שבטוח זה שסיפור חייו יכול לזכות בפרס התסריט הטוב ביותר. יש שם את כל החומרים הדרושים כדי לייצר דרמה משובחת: אדם שהחליט פתאום באמצע החיים להקדיש את עצמו למשחק, בחור מהפריפריה שיצא ללמוד בלונדון, סופר מתוסכל שפרסם שני ספרים, נפילה לתהומות הנפש ואשפוז עצמי בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב וגם שמות שהתחלפו אחד אחרי השני - כל הדברים האלה מגולמים באדם אחד יוצא דופן.
בר נולד בשם יוסף אוחנה; החברים קוראים לו ג'וזף; הוא כתב שני ספרים תחת שם העט אסף בר; בלימודי המשחק בלונדון הוא קיבל את השם ג'ואי; וכיום הוא מציג את עצמו בשם ג'ואי בר.
זה מהלוטו
מאז שהיה ילד, היה ברור לו, לג'ואי בר (32), שיש רק דבר אחד שמעניין אותו. הוא אמנם עבד תקופה מסוימת ככתב ב"מעריב לנוער" וגם הוציא שני ספרים ("7" ו"הסיפור שלא יסופר", הוצאת סער), אבל מה שהוא באמת רצה היה להופיע. לשם הוא התכוונן כבר מגיל צעיר, אבל עשה את זה מבלי לגלות את צפונות לבו לאף אחד.
ג'ואי בר - חולם על הפסלון היוקרתי (צילום: אבי רוקח)
הוא היה משתמט מהטיולים השנתיים בתיכון כדי לשחק בהצגות שהועלו בספריה העירונית, את הצבא הוא עזב אחרי שנה אחת בלבד מפני שהרגיש שזה חוסם אותו בדרך ליעד, את כל חסכונותיו הוא הזרים כדי לממן לימודי תיאטרון (בהתחלה בתל אביב ואחר כך בלונדון), ובסופו של דבר, כשהרגיש שהכל גדול עליו, גדול מדי - החליט לרדת רגע מהעגלה ולאשפז את עצמו בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב. ולמרות שהכל בחייו סובב סביב המשחק, את התשוקה הבוערת הזו הוא הסתיר במשך שנים ארוכות.
כשבר מדבר על מודלים להצלחה, הוא מכוון גבוה גבוה וגם קרוב קרוב ללבו: "המודלים שלי להצלחה הם מייקל ג'קסון ומרלין מונרו - שניהם היו תחת טיפול של כדורים פסיכיאטריים. אני לא יודע מה דפוק אצלי, אבל המודלים שלי לחיקוי היו אנשים שהזדקקו לטיפול פסיכיאטרי. הם היו אנשים שחיטטו בנפש שלהם וגם אני כזה. לפעמים אני מרגיש שהרעב שלי להצלחה גדול עד כדי כך שזה בגודל של תהום".
וכעת בר מרגיש סוף סוף שהתהום הזה מתחיל להתמלא. בשבועיים האחרונים הוא מככב אצלכם בסלון. טוב, השימוש במילה "מככב" אולי מעט מוגזם, אבל אם תתרכזו ממש טוב, תוכלו לראות אותו מבליח בפרסומת בית הקפה של הלוטו. את ההבלחה הקצרה בפרסומת מכנה בר כ"ניצחון".
לאכול, לנשום, לשחק
לפני כעשר שנים, נתקל במקרה בשחקן יובל כרמי, שמנהל בית ספר לאמנות המשחק. "יובל ראה אותי במקרה וביקש ממני להיכנס רגע לכיתה בה העביר שיעור", נזכר בר בחיוך. "נכנסתי לכיתה ויצא שמשכתי המון תשומת לב. הייתי שם ממש דקות ספורות ויצאתי. אחר כך יובל ניגש אליי ואמר לי שיש בי משהו ממגנט והוא לא יודע בדיוק מה זה, אבל הוא חושב שאני צריך ללמוד משחק. אבל אז היתה לי מנטרה בראש שאמרה לי 'רק אחרי הספר הראשון' - כאילו הייתי חייב לסיים את כתיבת הספר ושרק אז אהיה פנוי".
אחרי שסיים את כתיבתו של הספר הראשון (2004), בר מצא את עצמו במצב אותו לא הכיר קודם: חסר עבודה, בלי אף שקל בבנק, רחוק מאוד מהדרך להגשמת החלום, אבל עם ספר ברזומה.
"העובדה שלא היה לי כסף נתנה לי דרייב גדול. התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות ולחסוך. עבדתי בתל אביב וגרתי באשדוד אצל ההורים. באותה תקופה, הרגשתי שהיתה בי איזושהי תהום גדולה. הרגשתי שמשהו חסר לי בחיים, כאילו שאתה רעב ולא משנה כמה תאכל עדיין תהיה רעב. זה הצורך הבסיסי שיש בי - לנשום, לאכול, לשחק. חסכתי כסף וכל מה שעשיתי היה כדי ללמוד משחק. בכל בוקר מצאתי את עצמי כותב ברשימות שניהלתי: 'אני רוצה
להיות שחקן'".
"בסופו של דבר", ממשיך בר לגולל את קורות חייו בשנים האחרונות, "כשהגעתי לסכום של מאה אלף שקל, פשוט הרמתי טלפון ליובל כרמי ששמח להציע לי מקום בסדנה שלו. הוא אמר לי להגיע ולנסות קודם אם זה מתאים לי. על המקום אמרתי לו שזה מתאים לי ושילמתי את הכסף".
לאחר חצי שנת לימודים אצל כרמי, ניגש בר לאודישן לקבלה לבית הספר ללימודי דרמה בלונדון.
השיבה מלונדון
במשך כחצי שנה, חי בר בבית דירות בן שלוש קומות שאכלס שחקנים מכל העולם והיה משוכנע שכשהוא יסיים את הפרק הלונדוני השמים הם הגבול. אבל ישראל לא חיכתה לו: "חזרתי לארץ אחרי שהשתתפתי בהפקה של 'סינדרלה' ואודישנים להרבה דברים גדולים שלא קיבלתי בסופו של דבר. אבל עצם התהליך, המעמד והפוזיציה נתנו לי תחושה של הישגים עצומים. ופתאום חזרתי לארץ בבת אחת, ממש שעות ספורות אחרי שהחוויה הזאת מאחוריי וחזרתי לכלום, לריק, לאפס, לשום דבר. לא חיכה לי פה כלום".
"שלחו אותי לתפקידים ממש קטנים וגם אותם לא קיבלתי", הוא מספר. זה שבר אותי. רגשית זה מוטט אותי לגמרי. רבתי עם כל מי שהיה בסביבה,
החברים הפנו לי עורף לגמרי, לא היה לי אף אחד, שום דבר. גם בבית המצב לא היה פשוט בגלל שהתנהגתי בצורה מחפירה. הם היו ממש צריכים להחזיק אותי פיזית. אמא שלי גם הלכה להתייעץ עם רב בגללי. פשוט התרסקתי לתוך המיטה בחדר בו גדלתי. השיא של זה היה כשאשפזתי את עצמי במוסד הפסיכיאטרי בבאר יעקב. המקום הזה נתן לי מחסה".
ובשבוע שעבר ישב בר, כמו מיליונים ברחבי העולם, מול המרקע ובלע בעיניים נוצצות את מראות השטיח האדום מלוס אנג'לס בטקס האוסקר. "אני יכול להגיע לזכייה באוסקר", מפתיע בר ומכוון גבוה. "אני מתפלל שזה יתממש ומאמין שזה מה שיקרה. אני רוצה פסל כזה הביתה. מה אני יכול לעשות עם זה חוץ מלהגשים את זה?".
הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע בעיתון "ידיעות אשדוד"