סגיב כהן ודין דין אביב / שובי

שפת מדרכה
באלנבי בעיר הגדולה
בארבע ועשרים לפנות בוקר
לבד,לבד גם בלי עצמה

מה היא רוצה
סוחטת את גופה מעצמה
מושכת לאחור את כתפיה
להיות למישהו דומה

שובי ילדה אל הקסם שלך הנה אליי
למי את מחכה
שובי ילדה מהשקר שמושל בך אולי
תשמיעי צעקה
מי מכלה בך את נפשך לובשת השתיקה

אין לה תחושה
איבדה כל מודעות או בושה
מורחת בשחור את פניה
מכל דמעה שכבר יבשה

שובי ילדה אל הקסם שלך הנה אליי
למי את מחכה
עורי ילדה מהשקר שמושל בך אולי
תשמיעי צעקה
מי מכלה בך את נפשך לובשת השתיקה

שובי ילדה אל השקט שלך הנה אליי
למי את מחכה
שובי ילדה מהשקר ששולט בך אולי
תשמיעי צעקה
מי מכלה בך את נפשך נובלת וסדוקה

שפת נדנדה
בכפר שלה חצר ילדותה
רק שתים עשרה שנים שחלפו לה
אולי תשמע הדי צחוקה