רותי מלכה / נעליים אדומות

אני הולכת וצועדת
מפזרת סימנים
אני אוספת מזכרות
מכל מני שנים

אני צובעת נעליים
באדום זוהר מאוד
ומקישה בעקביים
למקרה שארצה לחזור

על שביל צהוב
שאין יודע מי סלל
מנסה להיתמך
מנסה לקחת יד

והוא רוצה לדעת
גם את שמי
אני לוחשת וצועקת
אבל הוא כלל לא איתי

פזמון:
את כל הדמויות שציירתי
לעצמי,
את ההוא שכל הזמן פוחד,
וההוא שקצת טיפשי,
את ההוא בלי לב ובלי יכולת,
להכיל את שמחתי,
את כולם ציירתי בי. (סוף פזמון).


לפעמים אני רואה אותו
ממש בקצה השביל
אבל זו דרך מפותלת
והיא לא נותנת לי


שום מנוח ושום חסד
להסתכל להתמצא
לפעמים נדמה שהיא סובבת
ושום שלט לא מורה

פזמון:
את כל הדמויות שציירתי
לעצמי,
את ההוא שכל הזמן פוחד,
וההוא שקצת טיפשי,
את ההוא בלי לב ובלי יכולת,
להכיל את שמחתי,
את כולם ציירתי בי.