אלון ברגבאום / שם

תחנת רכבת אפורה
יד קבצן מושטת לעברה.
בעיניים רגישות
היא צופה עוד שעות קשות, שם.
שתי ידיים מלבישות מעיל,
הוא עוזר לה להרים תרמיל.
יד ביד על הרציף
זיכרון ישן אותה מציף,שם.
איך הייתה אוהבת נסיעות,
נוף חולף היה חושף שקיעות
אבל כאן במציאות שונה
היא והוא עומדים בתחנה, שם.
שני תיקים על רצפה קרה,
במלון זול, בעיר זרה.
היא שומעת איך שהוא נרדם
וכל הפחד נעלם, שם.
לו הייתה צריכה רק לתאר,
גיל 30 היה נראה אחר.
למה דווקא חדר מתקלף
נשמות הצליח לקרב.
איך תמיד פחד לאבד
רגשות הצליח לחדד?
שם.