אל מפתן מקדשך

יגאל פילר

עינייך עצבות מאופקת
הרים, תהומות ונהר
שדות נשכחים וזרועים
מעולם את לא שבת לקוצרם

ראיתיך כמו תמונה, רגע דק
קפואה, מחייכת אליי
ומה משפתי בך דיבר?
עיניים, כף יד, לב רוחש?

ואולי לא תדעי לעולם
איך בלילה ההוא בביתך
ליטפתי חלון מסורג
שם היית יחפה ושקטה
יופיין הזכוכי של רגלייך
ההן השמורות בקדושה
נחשף למולי כמלאך
וצחורן בי היכה מרחקים.

אז פנית אל צידך המוכר
להעיר את יינך משוכבו
ומזגת לעצמך רגע דל
ואני שם איתך ואינך

שפתייך לגמו לרוויה
אודם דם ענבים מלטף
שיערך לכתפייך נכנע
אל דרכי שוב כאבתי
ממך.

ואולי לא תדעי לעולם
איך בלילה ההוא בביתך
ליטפתי חלון מסורג
שם היית יחפה ושקטה
לצידך נעלייך רפות
ופניהן אל מפתן מקדשך
רז חייך הייתי גומא
לו ידעתי דרכייך כמותן.

כל הזכויות שמורות ליגָאֵל פילר. ©