אשתי והזמן
העניין הוא בזה
שאם אראה אותך כל הזמן,
באמת אראה,
הלב שלי לא יעמוד בזה
ולא משנה כמה ארוך יהיה לי פתיל ההשתאות.
חיים שלי את
כבר שתיים עשרה שנים
כאן
גדלה כמו סדרה חשבונית בלתי מתקבלת על הדעת.
איזה מזל שלא שאלנו את הדעת כשהתחלנו,
איזה מזל שכל כך הרבה חלקים
הסתדרו במקומם המדויק
וכמה מפחידה המחשבה-
לו היה קורה
כל דבר אחר.
ענתי שאלה אותי לפני כמה ימים
אם אני אוהב אותך אותו הדבר.
ודאי שלא.
כמה נורא היה
לו הייתי אוהב אותך אותו הדבר.
אני אוהב אותך אחרת בכל יום.
אני אוהב אותך אחרת
בכל יום
אנחנו קמים לעסוק יחד במלאכת החיים:
לעבוד את האדמה לשם שמיים,
להתייבל לשם רכות,
להצטלק לשם סימני הדרך על העור
שכבר מתחיל לשלוח רמזים דקים-דקים
מסרים כמוסים מהעתיד המדבלל
אל הקמוט
והנופל
ויום אחד לא קם.
או קמה?
או בשניים?
את תמיד אומרת שבשניים-
שיגיע יום ורגע בו נגיד שדי.
שזהו.
שהיה כבר ונגמר
ונביט ונהנהן ונבלע ונשכב ונתלטף ונעצום
והיינו לבשר.
אז את מבינה-
העניין הוא בזה
שאם אראה אותך כל הזמן,
באמת אראה,
הלב שלי לא יעמוד בזה.
אז אני כותב שירים:
אהובתי כתומת שיער ומזג,
ירוקת מבט ולב
שבפעם הראשונה
בקינג ג'ורג'
פתחה לי את הדלת בטריינינג,
אני
אותך.
זה מותר, פשוט, ככה?
