מעל הבתים עפים בשניים
רוח שורקת באוזניים
את צועקת אוֹתָךְ לעולם
אני פורק את הקרביים
את אומרת נהיה נזירים
נשרוף אחרינו את כל הגשרים
נזנח בלי בושה את רגשי האשמה
נחיה בלי חשבון מתאוות בשרים
בואי נרדוף אחרי הכתום
נשהה תמיד בשקיעה
נחכה בסוף היום
לקראת התחלה חדשה
איך שהתקבעו בי המון כללים
חייב לשבור לי את הכבלים
לשים את עצמי הרחק מאחור
לשכוח מי אני ולהשלים
בואי נרדוף ...
מעל הבתים מרחפים
סביב צבעוני ואנו שקופים
נעוף ונצוף לעד לתמיד
כרוכים זה בזה מלופפים
בואי נרדוף ...
הנוף יפה פה מלמעלה
מעל העיר העמלה
מסביב לתלולית, זעקות מלמולים
וזיעה מהולה בדמעה אבלה
היופי שֶׁלָּךְ אינסופי בתוך עצב שלא נגמר
חם ומחנק ואני רק רוֹצֶה אוֹתָךְ כאן איתי
כן
בוא נתפזר לפני שנתמקד
בוא ניפרד לרגע לפני שנתאחד
נישבר לפני שנתגבר
נלך לאיבוד לפני שנסתדר
בור נפער בגרון כשתוקף זיכרון [תן לזה לשטוף]
הבדיחה שסיפר היא עליי מסתבר [בוא לבכות איתי]
תני סימן ונברח, נסתגר, ניצמד עור אל עור עכשיו
די, בלי לחשוב, רק לשכב, לאהוב אותך כאן איתי
כן
בוא ניזכר איך הבוקר שוב עולה [את כל כך יפה]
בוא נחכה מעט, ביחד נגלה [זה כואב ממש]
עוד תראה, הצער הוא עובר
תסתכל, האור שוב מתגבר
בואי, רק שנינו עכשיו [בוא רק שנינו]
אין שום דבר בעולם [בוא שלם]
בוא, ניזרק על הגב [בואי שנינו]
נבהה בתקרה זה מושלם [ניעלם]
היה ממש טוב, סוף סוף, שבוע בלי לריב
ישבנו לדבר, בלי למהר, הצלחנו להקשיב
לָגַמְתְּ מהקפה, חיוך יפה, כזה עם העיניים
הערב קצת קריר, ויש אוויר, אפשר לנשום בשניים
אני נרדמתי, לא, אנ'לא הבנתי, מה רצית להגיד
ואת החלטת, בכלל לא התלבטת, מפוקחת תמיד
את אָמַרְתְּ שזה לא אני זו את, בתמימות מכוונת
זָקַפְתְּ סנטר, איך לתאר, גסות מעודנת
ואת חושבת, עדיין אוהבת, נימוס מחוצף
אָמַרְתְּ יהיה טוב, ככה זה הכי טוב, פירוד משותף
אני שתקתי, כן, אני שתקתי, לא זה לא יעזור
אני צעקתי, בתוך תוכי צעקתי, הרגשתי חמור
מה בער לך? מה פתאום נגמר לך? אפשר עוד לנסות
אל תלכי לי, לא אל תברחי לי, תגידי מה לעשות
הם לנצח, בטח בטח, לכולם זה ברור
אבל בשטח, המון מתח, משחק מכור
דווקא עכשיו, כשנרגע המצב, פתאום זה משתנה
חיבוק בלי מילים, חיוך תלתלים, מה בעצם קורה?
הוטל כישוף, יצאתי שרוף, נשארו רק כוויות
והיא לא כאן, היא הלכה מזמן, אני בהזיות
מה בער לך? ...
רדיו פתוח, שירים מוכרים
סדין מתוח, צחקוקים שיכורים
פלומת עור ברווז, לילות שימורים
ורק זכרונות נשמרים
מה בער לך? ...
יושב לי בפאב שבסוף השכונה
יושב לי ממש בפינה
יושב על הבר ושותה עוד כוסית
מה כבר יש לי בכלל להפסיד
הכוס כבר ריקה וגם הדירה
טובע בתוך השגרה
כל מי שתבוא בסוף גם תלך
ואני שוב בבוץ אשכשך
נו, תמלאי עוד כוסית בשבילי
וודקה, טקילה ורום
האם נשארה אהבה בשבילי?
זה עדיין שורף בגרון
ואז מופיעה שם מבעד אדים
גופייה, מכנסיים צמודים
ניגשת, חיוך, "מה תזמין לי לשתות?"
איזה דפק, מוטב שאשתוק
היא שם שותה, ואני שם שותק
איך לגרום לה שלא תתרחק
בסוף מתייאשת, מפנה את הגב
זה צפוי, זה מובן מאליו
נו, תמלאי עוד כוסית בשבילי...
וכך בלי אזהרה
פגע במטרה
הפרא האציל עמד מולה
והוא בה הסתכל
מבט קצת מתנצל
עוד לא החליטה מה הוא בשבילה
ואז היא נזכרה
היה ממש לא רע
הרבה שנים מאז היה שלה
וזה היה מזמן
עכשיו פתאום הוא כאן
עומד נבוך ולא מוציא מילה
אנשים משתנים
לא רואים על הפנים
והזמן מערים
עוד שכבות וגוונים
אולי תיתן סיכוי
זה מעשה שפוי
אך משהו בעיניו אז התגלה
רוֹצֶה רק לשחזר
היא במקום אחר
והנה הרפתקה שוב מתחילה
אנשים משתנים...
אני זוכרת את השקט כְּשֶׁקָּרָאתָ אז בלהט
וְעָצַרְתָּ, הִסְתַּכַּלְתָּ בפניי
וְעֵינֶיךָ נצצו מרוב התלהבות דומעת
כְּשֶׁדָּחַקְתָּ בי "תראי, זה גאוני"
"כאן כתוב 'הכל זורם', כלומר אין שום דבר קבוע
רק נהר זורם לנצח, רק נהר
וכשתיכנסי למים לשנייה או לשבוע
לא תצאי אותו דבר, תצאי שונה"
הָיִיתָ מפואר ורציני
חשתי פעפוע בתוכי
עליתי על גדותיי ונעלמתי
הכל עצר ולא נשאר דבר
אני זוכרת את השקט כְּשֶׁקִּפַּלְתָּ את הסוודר
וְדָחַסְתָּ את חַיֶּיךָ לתוך תיק
וְעֵינֶיךָ רפרפו באדישות על פני החדר
כמו חָשַׁבְתָּ "אין כאן כלום שהוא שלי"
"אל תתבאסי, דיברנו על זה פעם ועוד פעם
השתנינו, זה כבר לא מה שהיה
את תראי שישתפר ותמצאי שוב את הטעם
עוד תצאי ותשכחי ותהני"
הָיִיתָ מחושב ורציני
חשתי מרוקנת בתוכי
הדלת נסגרה וְנֶעְלַמְתָּ
הכל עצר
ועכשיו אני מדבר, אני סהרה
עקבות מיטשטשות בדיונות חול
ודמעות אשר זולגות במעבה היער
מתייבשות לאט בלי להשמיע קול
אז בירידות של המכתש
החלון היה חצי פתוח
נוף צהוב חלף בצד
שיערך נפרע ברוח
נמשים סביב חיוכך
ואוויר מדבר מלוח
וקסטה של בנזין
רגלך נחה על הלוח
ונסענו, רק שנינו
למדבר הגדול
וסתם ככה השארנו
מאחור את הכל
אז כשעצרנו לתצפית
את ניערת רגליים רדומות
ריח של קפה מהפינג'אן
את נשמת, עינייך עצומות
שמש אדומה מעל הרכס
צוק סלעי ודיונות ערומות
ושממה שקטה עד קצה האופק
לבנה התחילה לעלות
ונסענו, רק שנינו...
ועכשיו
כאב פאנטום צרוב
רואה אותך שוב ושוב
קרן שמש על שטיח
קור עכביש בתוך שיח
סיר עם גולש מהביל
עלי שלכת על השביל
לחבק
להתעמק
בין בהונות את נאנחת
לנשק
להידבק
מעל צוואר ואת נמתחת
רפרוף על לחי מאדים
פלומה דקיקה, דגדוג עדין
ואין שום איד ומחשבה
והתלבטות ומה יהיה
יש רק הכלום הזה, הריק הזה
המטורף הזה, המאושר הזה
והעיניים
ללטף
להתעטף
ביד רכה אותי אוספת
לגשש
להתמשש
את ישותי לאט חושפת
נמס בחום גופך טובע
נקטר שותה ולא שובע
ואין שום איד ...
