זוכרת את השקט

זוכרת את השקט

אני זוכרת את השקט כְּשֶׁקָּרָאתָ אז בלהט
וְעָצַרְתָּ, הִסְתַּכַּלְתָּ בפניי
וְעֵינֶיךָ נצצו מרוב התלהבות דומעת
כְּשֶׁדָּחַקְתָּ בי "תראי, זה גאוני"
"כאן כתוב 'הכל זורם', כלומר אין שום דבר קבוע
רק נהר זורם לָנֶצַח, רק נהר
וכשתיכנסי למים, לשנייה או לשבוע
לא תצאי אותו דבר, תצאי שונה"

הָיִיתָ מפואר ורציני
חשתי פעפוע בתוכי
עליתי על גדותיי ונעלמתי
הכל עצר ולא נשאר דבר

אני זוכרת את השקט כְּשֶׁקִּפַּלְתָּ את הסוודר
וְדָחַסְתָּ אֶת חַיֶּיךָ לתוך תיק
וְעֵינֶיךָ רפרפו באדישות על פני החדר
כמו חָשַׁבְתָּ "אין כאן כלום שהוא שלי"
"אל תתבאסי, דיברנו על זה פעם ועוד פעם
הִשְׁתַּנֵּינוּ, זה כבר לא מה שהיה
את תראי שישתפר ותמצאי שוב את הטעם
עוד תצאי ותשכחי ותהני"

הָיִיתָ מחושב ורציני
חשתי מרוקנת בתוכי
הדלת נסגרה וְנֶעְלַמְתָּ
הכל עצר...

ועכשיו אני מדבר, אני סהרה
עקבות מִטַּשְׁטְשׁוֹת בִּדְיוּנוֹת חול
ודמעות אשר זולגות במעבה היער
מתייבשות לאט בלי להשמיע קול