אֶריק ברמן / פרק ד': איצטרובל

הו אריזונה החמימה,
כמה חששתי ממך, למה?
המדברים שלך זורמים מים,
העננים שלך נושקים לאדמה,
הכחול שלך כחול כחול כחול כחול,
אז למה חששתי ממך למה?

איך מעבירים את התמונה שלנגד עיני
למילים שבעד רוחי לשם שימור הזיכרון?
אני בגן-עדן עלי אדמות, עדיין חי עדיין חי,
האמת, יותר מתמיד במסע הזה הארוך.

הו אריזונה החמימה,
כמה חששתי ממך, למה?
הסלעים שלך אדומים כמו יין,
ההררים שלך משקיפים אל השקיעה,
השוטרים הרכובים על האופניים בין קוציה
של צמחיית הקקטוס הגאה והבריאה.

תראי מה זה, רק היכרנו ואיזה יופי אני נשמע,
רוצה להישאר בתוכך מאד מאד.
אני לא איש של מדבר, ממש לא אבל
מה אני אגיד לך, דברי אותי, דברי איתי עוד ועוד ועוד!

הו אריזונה החמימה,
כמה חששתי ממך, למה?
ברחוב פורטת בחורה על גיטרה,
תינוק רעב בעגלה שלצידה,
כזה עוד לא ראיתי, איזה יופי, איזה עצב,
איזה יופי, כל יום משהו חדש.

אמא ברווזה ואחריה ברווזייה,
אבא בן אדם ואחריו ילדיו גם באגם.
הנחיתה של הברווז על המים, זו אומנות לשמה
(והשחייה השקטה שלו, כמו על אבוב, גם).

הו אריזונה החמימה,
כמה חששתי ממך, ממה?
אני עושה אצלך אהבה עם השמש,
ומרץ כבר כאן למען השם!
אצל ניו-יורק אחותך הרעה עכשיו קר! קר! קר!
שמעתי עובר עליהם חורף קשה.