אֶריק ברמן / פרק ג': חצי ויבשת שלמה

החארות לא עשו לי שום הנחות - האזיקים, הפישוקים,
שלילת המפתחות, והעיפו אותי לכל הרוחות מקולומביה הבריטית.
בחושך, בשלג, התחלתי לצעוד לבד 30 קילומטר לעיר הקרובה
עם תיק וגיטרה וחטא הגאווה, עד שראיתי -
שריף אחד עבר שם בעמק, אסף אותי לניידת שלו,
זה חג המולד ונס כד השמן, שאלוהים יברך אותו.

הוריד אותי, נשארו להם שלושה חדרים, הם רצו 100 דולר
היו לי 20. יצאתי, נכנסתי לבאר השיכורים הקרוב.
הזמנתי לי בירה, חשבתי שוב שוב על הגבול המוזר שבין טיפשות
וגאונות ומיהרתי לקנות כובע של סנטה בחנות המזכרות.
מצאתי חצר עם צלב על השלט, חבשתי אותו בדרכי אל המפתן,
נקשתי חלש, הם פתחו את הדלת, שאלוהים יברך אותם.

שעה אחר-כך חמקתי מהחלון, חזרתי לבאר לא הצלחתי לישון,
היה שם ערב קריוקי, שתיתי המון ואחת הזמינה אותי לגשת.
רקדנו ואיזה קאובוי התחיל לקנא, הצמיד אל הגב שלי את הקנה
כששרתי כנה מלא כאב על "נשות יום הגשם”. תוך כמה שניות
קפצו עליו שניים, אחת הגניבה אותי מהמטבח לסמטה,
ברחתי משם צועק אל השמיים - שאלוהים יברך אותה.

נכנסתי דרך הגראג' על הבהונות, שוכב על המיטה
מדפדף תחנות, נזכר איך הפשיטו אותי הבני-זונות זחוחים מעונג.
אישוניי מרצדים לכאן ולכאן, מישו לאופרה לטניס שולחן,
בסוף נכנעתי ובלעתי כדור אחד וחצי של קלונקס.
נרדמתי מיד, בבוקר יצאתי מוקדם לשדה וקטפתי פרחים,
צירפתי מכתב תודה בו כתבתי - שאלוהים יברך אתכם.

שכנעתי נהג משאית מקומי שיגרור לי את האוטו
מהגבול הדרומי, נתתי לו את השעון שנתנה לי אמי ואת הטבעת.
הוא הסכים ולחץ לי חזק את היד חיכיתי עד שישוב על המדרכה
ליד המלון, חושב פתאום - אולי הוא עבד עלי, הייתי צריך לדעת...
אבל אז מרחוק פתאום הוא הופיע כמו מלאך העולה מעמק הבכא,
חיבקתי אותו, הצבעתי אל הרקיע - שאלוהים יברך אותך!
עצרתי לרגע בתחנת הדלק, ממלא את המיכל וקפה זוועתי,
הדלקתי את הרדיו, צוחק אל השלג: שאלוהים יברך אותי.